למה יהודים ישראלים צריכים לחשוב על בל"ד

2009-02-01

מאת אריז` סבאע`- ח`ורי

לפני ימים אחדים נכחתי במפגש בין חנין זועבי, המועמדת השלישית ברשימת בל"ד, לבין קבוצה של יהודים ישראלים בחוג בית שקיים יהודה שנהב עבורה. חנין הציגה בפניהם את מצע בל"ד. השאלה שהעסיקה אותי כל הזמן הייתה: איך אפשר לשכנע יהודים, כבני קבוצת הרוב המדכאת, להצביע בל"ד, דהינו לתמוך בצמצום זכויותיהם לכאורה?

מאז שנוסדה בל"ד באמצע שנות התשעים היא חוללה שינוי דרמטי בשיח הפלסטיני בתוך ישראל, שיח שבו האזרחים הפלסטינים מדגישים את ההיסטוריה ורואים בהנכחת העבר של הנכבה אקט פוליטי חיוני על מנת להגיע להסדר פוליטי צודק גם ליהודים וגם לערבים. עבור הפלסטינים, בל"ד הציבה את העיקרון שאין שוויון המבוסס על שלילת הזהות והתודעה. לספירה הציבורית היהודית בל"ד הביאה את השיח המזכיר שמדינת ישראל הוקמה בחטא ושהקיום היהודי בפלסטין ימשיך להיות קולוניאלי כל עוד היהודים הישראלים לא יוותרו על הפריבילגיות שהם רכשו באלימות וכל עוד לא יכירו בזכויות הקולקטיביות של הקורבנות. היא החדירה לשיח הישראלי את העקרון של "מדינת כל אזרחיה" ומאז היא נרדפת בדיוק בשל כך. המחוקקים של בל"ד נשארו בדרך כלל, כמו רוב חברי הכנסת הערבים, מחוץ לתן וקח הפוליטי הרגיל. אבל אין ספק שעזמי בשארה הצליח להעמיד את השיח היהודי מול מראה של דה-קונסטרוקציה. על זה הוא נרדף ולא על שיחות הזויות עם חיזבאללה במהלך מלחמת לבנון כפי שטוענים גורמי "הבטחון". הסיבה אינה בטחון ישראל אלא נקמה על "שהוציא מן הארון" את העמדת הפנים של השיח הדומיננטי.

בל"ד גם היתה התנועה היחידה שבטאה, על אותו בסיס, התנגדות ל"תהליך השלום" על שלביו השונים: אוסלו, קמפ דויד, אנאפוליס, ז`נווה, מפת הדרכים. בזמנים מסויימים היא שימשה קול בודד, מטרים ומזהיר, לגבי מהלכים שהניבו מהלכים מסוכנים כמו תהליך קמפ דויד. היא הבהירה שאין דרך להגיע לשלום צודק בין שני העמים מבלי הכרה בזכויות הלאומיות הפלסטיניות, ומחיקת שאלת 1948, ובהן גם זכות השיבה. בל"ד הבהירה שלא תסכים לשום התפשרות על שויון מלא – שוויון אזרחי ושוויון לאומי. כפי שמוכיח השיח הציבורי הישראלי, תביעה זו עדיין נתפסת קיצונית בעיני חלק גדול מן היהודים. 

דווקא משום שאני מזדהה עם העמדות האלה, אני מרשה לעצמי גם לחלוק על מצע בל"ד הגורס להפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה בתוך גבולות הקו הירוק, ולסיום הכיבוש בשטחים שנכבשו בשנת 1967 ולהקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967. לדעתי, במציאות הפוליטית שנוצרה כיום הפתרון היחיד האפשרי הוא מדינה דו-לאומית על שטח פלסטין ההיסטורית ושבה שתי הקבוצות יוכלו לממש את זכויותיהם הקולקטיביות, לרבות זכויות היהודים. הדבקות של בל"ד ברעיון של שתי המדינות היא מוזרה, וניתן לפרשה אלא רק משום שהמצע של מדינה דו-לאומית לא יכול לעמוד במבחן ועדת הבחירות של הכנסת ובמבחן בג"ץ. לכן, אולי הגיע הזמן להקים תנועה דו-לאומית חוץ פרלמנטרית על מנת לסמן אופק פוליטי שאינו נתון בסדר מפלגתי כזה או אחר, אבל בינתיים להצביע לבל"ד אשר יכולה לפתוח אופק להסדר דו-לאומי בפלסטין ההיסטורית.

אני גם מזדהה עם התמיכה בעמדה שקוראת להחרים את הבחירות לכנסת, שבה משמשות המפלגות הערביות עלה תאנה למדינת האפרטהייד הישראלית, ומאפשרת לה להיות מוצגת כדמקורטיה. אבל אופציה זו היא משמעותית רק כאשר כל המפלגות הערביות (ואלה הקוראות לעצמן ערביות-יהודיות) יסכימו לגביה באופן מוחלט. אי אפשר גם לנפנף בדגל ההחרמה בסמוך לבחירות לכנסת, מבלי לייצר תנועה חברתית שתפעל להתארגנות פוליטית אלטרנטיבית בקרב הפלסטינים בישראל (וכאן המקום להצביע על התפקיד ההיסטורי של תנועת בני הכפר שקראה בעקביות להחרמת הכנסת הישראלית). בינתיים המפלגות הערביות הן דרך להתארגנות הפלסטינים בישראל ודרך להימנע מהשתלטות הא`גנדה של ה-NGO’s שפועלים לדה-פוליטיזציה של סדר היום הפלסטיני בישראל ושלא בהכרח מייצגים את מאווייהם הלאומיים והחברתיים.

בל"ד היא המפלגה החילונית היחידה שתובעת להכיר בזכויות הקיום הקולקטיבי הפלסטיני לצד זכות הקיום הקולקטיבי ליהודים. השיח של בל"ד שם קץ לסכיזופרניה הקולקטיבית של היהודים ושל הפלסטינים, ומניח על סדר היום את המודחק: את שאלת 1948. הכנות הפוליטית של בל"ד נעוצה בסירובה לדבר בשני קולות, הקול לרחוב היהודי והקול לרחוב הערבי.

אני מבינה למה יהודים אנשי שמאל שתומכים בשיוויון בין הלאומים מתפתים להצביע חד"ש. יש בה יהודים, היא פחות מפחידה מבל"ד. אבל אני מבקשת להסב את תשומת ליבם לכך שבתמיכה בחד"ש הם ממשיכים לתמוך בסכיזופרניה של הפלסטינים בישראל, בעמדה המשמרת את מדיניות ההפרדה בין חלקי העם הפלסטיני ומשמרת את הפרבילגיות של היהודים. כך בעצם, השאלה הלאומית הפלסטינית מושלכת אל מעבר לקו הירוק, בעוד שהגדרת ישראל כמדינה יהודית נותרת בעינה ולא מועמדת לבירור ואיתגור. בעצם, תמיכה בחד"ש לא מחייבת את היהודים הישראלים לוותר על משהו מהותי. חד"ש מספקת להם זהות אוניברסלית נוחה, אבל לא מערערת את תודעת ההגמוניה ותחושת הרוב. להצביע חד"ש זה להרגיש נוח ודמוקרטי מבלי להכיר בצורך לוותר על זכויות היתר. עמדה אוניברסאלית וסולידריות היא עמדה שתומכת בזכויות הקולקטיביות של הפלסטינים בישראל לצד זכויותיהם של היהודים, ולא עמדה שמתרפקת על שיווין אזרחי בלתי ניתן ליישום בתוך מדינה יהודית. יתר על כן, יהודים שחושבים כך אינם כנים עם עצמם שכן אפילו שוויון אזרחי לערבים אי אפשר להשיג במסגרת המדינה היהודית.

לכן, יהודים שמוכנים באמת לצאת למאבק הדמוקרטי למען שוויון צריכים לדעתי להצביע בנסיבות האלה לבל"ד. בל"ד איננה מפלגה בדלנית, אבל היא מסרבת להשתתף באשליה המסוכנת של מפלגה משותפת שמטשטשת את השאלות המהותיות. אני מאמינה שתנאי לעמדה כזו של יהודים היא סולידריות עם מה שנשלל – ומה שנשלל הוא זכות הפלסטינים להגדרה עצמית. לא נוותר עליה, כי זו גם דרך המאבק שלנו, לא כמאבק בדלני אלא כמאבק לשוויון לאומי ולשיתוף פריטטי של שני הלאומים.

כותבת המאמר היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב