קץ הקיום הסכיזופרני

(פורסם במקור באתר "מחסום")

אריג' סבאע' ח'ורי
03.05.2007

עד לאחרונה, בערך עד שנות התשעים, לא דיברנו אתכם על מה שעוללתם לנו. לא אמרנו לכם "העצמאות שלכם היא הנכבה שלנו", כפי שאומר לכם כיום "הוועד להגנה על זכויות העקורים בישראל". עד לאחרונה שתקנו, ושיקרנו לכם לאורך כל הדרך. לא אמרנו לכם שהארץ שהפכה למולדתכם היא המולדת שלנו. עברנו ליד הכפרים העקורים ועצמנו את עינינו. עברנו ליד הבתים ה"נטושים", בתיהם של קרובינו, שכנינו, חברינו, ועצמנו את עינינו. ראינו אתכם בונים את מדינתכם ה"דמוקרטית" על חורבותינו – ושתקנו.

הרבה גורמים תרמו לשתיקתנו. אתם השתקתם אותנו, לקחתם את מולדתנו והפכתם אותנו לשכירים שלכם, בידיעה שיצירת תלות כלכלית משמעה שתיקה מתמדת. שיקרנו לכם, אבל גם לעצמנו. גורמים אחרים תרמו להמשך שתיקתנו, בין היתר, ההלם הקולקטיבי שאחז בנו (אך לא רק בנו, אלא בכל חלקי עמנו) ועקירת המנהיגות שלנו ב- 48'.

המנהיגות שנותרה לנו לאחר ה"נכבה" לימדה אותנו לדבר בשני קולות: הקול שבו דיברנו ל"רחוב הערבי", כלומר, לעצמנו. והקול שבו דיברנו ל"רחוב היהודי", כלומר, אליכם. התרגלנו במהירות בלתי נסבלת לשחק לפי החוק שלכם, החוק שבאמצעותו הפקעתם באופן "לגאלי" את מולדתנו. שיקרנו לכם, אבל גם לעצמנו. עצמנו את עינינו. יתכן שלא היה לנו קל להתמודד עם תבוסתנו ועם חטאינו, אבל מן הצד השני, אתם לא הקלתם עלינו את המלאכה. תחילה הפעלתם ממשל צבאי, אח"כ הפעלתם, ואתם ממשיכים להפעיל, את מוסדות השב"כ ושירותי האימה על-מנת להפחידנו ולהשתיקנו. מי שרוצה עדויות מהעבר הרחוק, יכול לעיין בספרו של הלל כהן, "ערבים טובים". מי שמעוניין בעדויות מההווה יפקח את עיניו להתנהלות התקשורת הישראלית בפרשת עזמי בשארה. המציאות הדכאנית הזו הפכה את זכרונותינו הקולקטיביים והאישיים לזכרון מודחק, שלזמן מה נמנע מלעלות על פני השטח. 

אבל מה לעשות. הזיכרונות המודחקים שלנו סירבו להמשיך ולהדחק והחלו לעלות ל"ספירה הציבורית". הם עברו מסיפור הגירוש שסיפרו לנו סבותינו וסבינו, לספרי השירה, לספרות ולשלל הביטויים האמנותיים שלנו. משם עברו לקדמת הבמה של הספירה הציבורית הפוליטית, היישר לדוכן הכנסת שלכם. היה זה מעבר מסכיזופרניה קולקטיבית, של דיבור בשני קולות, לשיח מוסרי וכן – מולכם, אבל גם מול עצמנו. הרבה גורמים וסיבות גרמו למעבר הזה, אך אחד המרכזיים בהם הייתה הופעתו של עזמי בשארה והחלטתו לעבור מהספירה האקדמית של תיאורטיזציה ופילוסופיה פוליטית לפרוגראמה פוליטית מעשית. 

רבות נכתב בתקופה האחרונה על השיח שמייצגים עזמי בשארה ומפלגת בל"ד, על התביעה להפוך את מדינת ישראל היהודית למדינת כל אזרחיה ועל ניסיונות הממסד הישראלי לקבור את השיח זה. אבל לא הרבה דיברו על יתר חלקי השיח שמייצג עזמי בשארה: השיח שמשקף לקולוניאליסט את האמת על עברו ועל מציאותו העכשווית. עזמי בשארה הציב בפני הישראלים בפניהם, ולא בחדרי חדרים, את מה שקורבן הקולוניזציה (ה- colonized) חושב על הפרויקט של "קיבוץ גלויות" ופיזור פלסטינים. הוא היה אחד המנהיגים הבודדים שהתעקשו ללמד אותנו להיות כנים ומוסריים – מולכם, אבל בעיקר מול עצמנו.

 הקולוניאליסט, במקום להתמודד עם מעשיו, בוחר לשוב ולהדחיק את ההיסטוריה ואת ההווה של "טיהור אתני", שכן קל יותר להפליל את עזמי בשארה מאשר להתמודד עם האתגר שהוא מציב בפני החברה הישראלית. הקולוניאליסט מתקשה להתמודד עם העובדה שכל פרויקט החיים הקולקטיבי והאישי שלו נבנה על חורבותיו של עם אחר ועל סבלם של אנשים חפים מפשע, לכן הוא בוחר להמשיך ולשקר לעצמו.

המלים הבאות אינן שאולות מספר שירה של מחמוד דרויש ואינן לקוחות מהנובלה "באב אל-שמס" שכתב אליאס ח'ורי על "הנכבה". המלים הללו הן חלק קטן מנאומיו של עזמי בשארה מעל בימת הכנסת הישראלית בדיון על "הצעת חוק שלילת זכות השיבה, התשס"א-2001":

תושבי המקום המקוריים הם הפלסטינים. יש להם יותר זיקה מלכל יהודי שהגיע בשנה שעברה מרוסיה. לפלסטינים יש הרבה זיקה למולדתם. דרך אגב, גם הרבה יותר זכות, אדוני היושב ראש, בכל מובן של זכות. זכות בעיבוד הקרקע, זכות טבעית, זכות לאומית, זכות היסטורית... מכל בחינה יש לפלסטיני הרבה יותר זכויות מלכל עולה חדש שאתה כאן מחוקק לו חוקים. זכות השיבה נוצרה לפני חוק השבות. אתם יכולים לשריין חוקים כמה שאתם רוצים, זאת הזיקה ההיסטורית... אדוני היושב ראש, אני מודע לכך שבמסגרת ציונית אין פתרון לזכות השיבה. לכן אני אומר לכם, זכות השיבה היא זכות אנטי ציונית, כי במסגרת הציונות אין זכות שיבה, זאת אני יודע. ובכל זאת, זכות השיבה היא זכות צודקת, כי בקטע הזה הציונות לא צודקת וזכות השיבה היא צודקת. המאבק ההיסטורי פתוח. זכות השיבה לא יכולה להיות מעוגנת במסגרת הציונית והמוסדות הציוניים. זכות השיבה היא זכות אנטי ציונית, נכון, ואני תומך בה בכל זאת. חשבתם שאנחנו ציונים... אני חושב שהבעיה היא של מי שסופר כל הזמן יהודים וערבים. אפשר לחיות במדינה אחת בלי לספור כמה ערבים וכמה יהודים כל בוקר... מי שכל הזמן סופר דמוגרפית כמה ערבים וכמה יהודים יש לו שם, קוראים לו גזען. ומי שמייסד את קיומו על ספירה דמוגרפית או חושש לרוב, איך נעשה רוב, מה עם רוב – אני אומר לכם, גם בלי זכות שיבה, מי שרוצה לכבוש את הגדה ועזה, בתוך 40 שנה יהיה לו כאן רוב ערבי. מה תעשו, אפרטהייד? תגרשו אותנו עוד פעם. אין דרך אחרת. (דברי הכנסת, הישיבה ה-106 של הכנסת ה-15, 7.5.2001)

ההיסטוריה של הכנסת הישראלית לא ידעה נאומים מעין אלה. היא התרגלה לשיח האפולוגטי של מנהיגותנו, על כל עמדה כנה שמשקפת את עמדותינו וזהותנו הלאומית. עזמי בשארה לא רק העמיד את הקולוניאליסט מול הפשעים שביצע ושהוא ממשיך לבצע בפלסטין ובלבנון. הוא גם הציע לו אלטרנטיבה להסתכלות על העבר ועל ההווה יחדיו. פעמים רבות הוא דיבר וכתב על נכונותו לפיוס היסטורי (פיוס אמיתי ולא דו-קיום שקרי). הוא היה מבין היחידים שהכירו בזכויות הקולקטיביות של היהודים בפלסטין, עמדה שעלתה לו בביקורת רבה בקרב בני עמו ואומתו. למרות זאת, הוא דבק בעמדותיו, בפני הציבור היהודי ובפני הציבור בעולם הערבי כולו, בהיותו אינטלקטואל ואיש פוליטי בעל מוסר ויושר. תופעה נדירה בקרב המנהיגות הישראלית, אך גם בקרב המנהיגות הערבית והפלסטינית.

פרשת עזמי בשארה מעמידה את החברה הישראלית ואת החברה הפלסטינית בפני הזדמנות היסטורית. החברה הישראלית מוזמנת להתמודד עם האתגר לפיוס אמיתי שמציבים בפניה עזמי בשארה וחלקים נרחבים בחברה הפלסטינית. החברה הפלסטינית מוזמנת לסרב להמשך הקיום הסכיזופרני, להשליך את הפחד מעל כתפיה ולומר בפה מלא שכולנו עזמי בשארה. כולנו נגד המלחמה שניהלתם בלבנון. כולנו נגד הרג אזרחים בפלסטין ובלבנון ובישראל. בואו נבנה סוג אחר של יחסים, מאלה שבין הסוס ורוכבו. 

*הכותבת חברה בוועדת ההיגוי בפרויקט למחקרים פמיניסטיים במרכז מדה אל-כרמל – המרכז הערבי למחקר חברתי יישומי