הפרויקט החברתי של בל"ד מול ניסיונות הרדוקציה

(פורסם במקור באתר "מחסום")

 מאת ערין הווארי
  11.05.2007

מעניין מאד שכאשר נשים פמיניסטיות רוצות לדבר או למתוח ביקורת על הפרויקט החברתי של בל"ד, הן בוחרות תמיד בנושא של "בחירת נשים למועמדות ריאליות ברשימת המפלגה לכנסת" כמושא בלעדי או מרכזי לחצי הביקורת שלהן. מעניין גם שאלה המבקרות את הדינמיקה הפנימית בבל"ד לעולם אינן מהוות חלק ממנה. הן גם לא רוצות להיות. קל להן יותר, במרבית המקרים, לבקר אותה מאשר לקדם אותה. כך שפעילות ונשות המפלגה מרגישות שעל מנת לרצות מבקרות אלה, עליהן לערוך רדוקציה לכל הפרויקט הפוליטי והפמיניסטי שלהן, לשאלה של שריון מקומן של נשים בכנסת. 

למיס שאהין, מחברת המאמר "עזמי בשארה והמאבק הלאומי", שפורסם ב"מחסום" ב-9 במאי, ממשיכה באותו קו. ראוי לציין שכאשר דנה המחברת בנושאים פוליטיים כלליים, היא מנתחת דברים לעומק, למרות אי-הסכמתי עם חלק ניכר מהנקודות שהועלו במאמרה. אך בהגיעה לאג'נדה החברתית של בל"ד או לתרומתו של עזמי בשארה למאבק זה, היא שוב מבקרת את המפלגה רק באמצעות ספירת הנשים בכנסת, חרף העובדה שההיסטוריה של בל"ד בכנסת אינה עולה על שלוש קדנציות ושלושה חברי פרלמנט, ביניהם אחד שהתפטר וויתר על חסינותו הפרלמנטרית, למרות התבלטותו כמנהיג וכאינטלקטואל בעידן של הנהגה גמדית בישראל ובעולם הערבי. 

יתכן שקל יותר לתקוף את נושא הייצוגיות, ואולי המחויבות הליברלית שלהן היא שמכוונת את אותן מבקרות למקום ההוא – המקום של השוויון הטכני כתחליף לצדק. אך בעוד שלהן זה עולה בכתיבה בלבד, אנחנו, פעילות המפלגות, נדרשות מיד גם להגיב: או שנתחיל לבקר את המפלגה או שנצטדק וננסה לשווא להוכיח שמנהיגי המפלגה כן תומכים בנו. ואני, שמאז תחילת המלחמה הפאשיסטית נגד מפלגתי ומנהיגה כתבתי מאמר אחד בלבד, נעתרת לכאורה לדרישה וכותבת את המאמר השני בתגובה למחברת. ובכל זאת, יתכן שהפעם אעלה שאלות אחרות, ובמקום להידחק לעמדת המתגוננת, אדבר מעמדת היוזמת, ואולי התוקפת. 

אולי נפסיק עם המשחק הזה ונציע נקודת מבט אחרת; נלך למקום פחות מפתה מבחירת נשים לכנסת ישראל, אבל חשוב לא פחות. אולי, למשל, הפרויקט שלנו נועד לקדם השתתפות של נשים במרחב הציבורי ככלל – השתתפות של נשים בבחירה פוליטית חופשית וחברות במפלגות לא חמולתיות ואנטי ציוניות, כנגד רצונם של הרבה "בעלים", אבל גם נגד רצונו של הממסד. אולי גם לזה נודעת חשיבות? אולי חשוב לנו שנשים ישתתפו יותר בפעילות ציבורית למען הכלל, שישתתפו בסדנאות ובהרצאות על זכויות נשים, על התמודדות עם יחסי הכוח הדכאניים ועל המצב הפוליטי, החברתי והכלכלי ויכולתן לתרום לו.

ואולי הדברים הללו נעשים בתוך בל"ד. אולי לנשות בל"ד חשוב יותר שנשים ישתתפו במאבקים ציבוריים, מאשר שהן – נשות בל"ד – ישבו על הבמות?  אולי לנו חשוב שביום האסיר, שנערך לפני כשלושה שבועות בכפר ערערה, ישתתפו יותר נשים, גם אם אינן אמהות של אסירים?  אולי היה חשוב לנו לקבוע את מקומן של נשים בקהל, ולא רק על הבמה, ולהבטיח שנשים לא ישבו בנפרד מהגברים באותו יום, למרות נסיונות הכפייה של פעילי התנועה האסלאמית. אולי לנו חשוב להגביר את נוכחותן של נשים ביום האדמה וביום האזכרה לחללי אוקטובר. זה המקום לציין שאתן, חברותיי הפמיניסטיות, הייתן חסרות לנו שם. ואולי איננו מעוניינות להיות מנהיגות, ללא נשים שמונהגות על-ידינו, אולי אנחנו לא רוצות לשבת על במות כאשר אין נשים בקהל. 

אולי הפרויקט שלנו מכוון לאמהות, במטרה ללמדן להיות אסרטיביות ולהשתתף בפעילות ציבורית, כדי שבני הזוג שלהן ימלאו את חלקם בתוך הבית. אולי חשובות לנו יותר הנשים שאינן מועמדות פוטנציאליות לכנסת, ויחד אתן אנו פועלות למען הכנסת נשים למעגל העבודה, מאבק באבטלה ותנאי עבודה לא-משפילים. אולי לנו חשובות גם קורבנות ויסקונסין. ויתכן שלא עשינו די למענן. אנא, בקרו אותנו על זה – ביקורת כזו באמת תתרום לנו. 

מעניין שדווקא אלה המבקרות את המפלגות על שאין ברשימותיהן נשים משוריינות, מעולם לא הסכימו להיות חברות במפלגות. אותן נשים מעולם לא התייחסו לנאומיהם של חברי הפרלמנט שלנו לגבי הכנסת נשים למעגל העבודה או למאבקם למען צמצום האבטלה או למען תחבורה ציבורית שתאפשר לנשים להגיע למקומות עבודתן, למרכזים בריאותיים וגם למרחב הציבורי. הן אף לא שמות לב לעובדה שפרויקט שמנסה לארגן אותנו על בסיס לאומי הוא בהגדרתו פרויקט שנלחם בפטריארכיה, בעדתיות ובחמולתיות. שכן רק מסגרת לאומית ומוסדות לאומיים יוכלו לבטל נאמנויות עדתיות וחמולתיות – גבריות, אבל גם אנטי דמוקרטיות, אשר בתוך הקשר פוליטי גזעני ודכאני, משתפות פעולה עם הממסד. 

כפמיניסטית פעילה בבל"ד הייתי מאד שמחה אם נשים פמיניסטיות יבואו לתרום למפלגה – כחברות או כידידות. וגם כמבקרות, אבל מתוך דאגה אמיתית וללא קלישאות. הקלישאות שלכן הסיטו לא פעם את המאבק שלנו ממסלולו ושאבו הרבה מהאנרגיות שלנו, שיכולנו להשקיען למען נשים ולקידום הפרויקט הפוליטי שלנו ככלל. 

למיטב ידיעתי, ידידתי למיס שאהין, מחברת המאמר, מעולם לא השתייכה למוסדות בל"ד. ואף על פי כן, היא מבקרת, ללא כל הסתייגות, את הדינמיקה הפנימית בתוך המפלגה וטוענת שעזמי בשארה לא תמך, ואולי אף מנע, בחירת נשים כמועמדות ריאליות! אינך יודעת מה קורה בפנים, אבל את חוזרת על אותן קלישאות בדבר "זלזול המפלגות בנשים". לדברייך, "בשארה יכול היה לנצל את מנהיגותו ואת השפעתו על חבריו במפלגה ולשכנע אותם להציב אישה במקום ריאלי ברשימת הכנסת, אך נמנע מלעשות זאת". אם את קובעת מראש שבשארה הוא בעל ההשפעה הכל-יכול, הרי שלדעתך מדובר בפרויקט לא דמוקרטי. אם כך, מדוע את מעוניינת שאנו הנשים נהיה חלק מפרויקט זה וניבחר למוסדותיו? 

כולי גאווה בתרומתו של עזמי בשארה למאבק הפמיניסטי בתוך המפלגה, כמו גם בעזרתו בחידוד השאלות הפמיניסטיות, ללא הסתכלות צרה, קריקטוריסטית, ולעיתים – אבסורדית. למען הסר ספק, אני תומכת מאד בייצוג נשים בפרלמנט ובמסגרות קבלת ההחלטות. נושא זה היה ועודנו חלק מהפרויקט שלי ושל עמיתיי בבל"ד, כמו גם באג'נדה הפמיניסטית בכללותה. 

אני מזמינה את הפעילות הפמיניסטיות להמשיך לבקר את המפלגות ולהתמקד בפרויקט החברתי, אשר לאורך כל ההיסטוריה של תנועות השחרור פיגר תמיד אחרי הפרויקט הלאומי. אבל יש לנסח את הביקורת ממקומן של המדוכאות ומתוך הפרספקטיבה שלהן, מתוך מחויבות לפרויקט הפמיניסטי, אך גם לפרויקט שנאבק בגזענות ובאפליה, בהגדרת המדינה כמדינה יהודית, בממסד שאינו מכיר בנרטיב שלנו ולא בעוול שנגרם לנו ולא בזכויותינו הלאומיות ולא בזכות השיבה – בממסד שמבקש לבצע חיסול פוליטי לטוב שבמנהיגינו.

הכותבת היא פעילה פמיניסטית וחברת הוועד המרכזי של בל"ד