בחירות 2009 – האופציה הראויה היחידה

(פורסם במקור ב"העוקץ")

מאת יעל לרר
22.12.08

ב"העוקץ" ובבמות שמאל אחרות מתנהל בשבועות האחרונים דיון ערני על "האופציות הראויות" להצבעה בבחירות 2009. באופן מפתיע, רבים מאלה הרואים את עצמם "אנשי שמאל" פוסלים על הסף את "המפלגות הערביות", חד"ש (שבעברית מגדירה את עצמה יהודית-ערבית), בל"ד ורע"מ-תע"ל. לצערי, גם מפלגות אלה לא השכילו להציב את האופציה המתבקשת – רשימה משותפת לשלושתן, שתציב אלטרנטיבה לקונצזוס "היהודי-דמוקרטי" כפי שהיטיבה לבטא אותו, למשל, ציפי לבני. רשימה כזו תהפך לאופציה הראויה היחידה עבור כל אזרח שוחר שוויון ודמוקרטיה – ערבי כיהודי.  

המכשול העיקרי לרשימה משותפת כזו היא התנגדותה של חד"ש. כך, למשל, צוטט בוואלה ח"כ דב חנין, מקום שלישי בחד"ש: "אין שום בסיס אידיאולוגי לאיחוד. אנו רשימה יהודית-ערבית וסוציאליסטית. כמו שאין בסיס משותף בין מר"צ לליכוד, גם אין לנו שום בסיס משותף עם איסלאמיסטים. הפער האידיאולוגי גדול מאד".

ואכן, יש פער אידיאולוגי בין קומוניסטים לאיסלאמיסטים. אך בחינת מדוקדקת של מצעי שלוש הרשימות, בל"ד, חד"ש, ורע"מ-תע"ל (בינתיים אלה של הבחירות הקודמות), כמו גם של מטרות המפלגות כפי שנרשמו אצל רשם המפלגות, מגלה שהבסיס המשותף הוא רחב. אם עוקבים אחרי פעילותם של חברי הכנסת שמייצגים רשימות אלה, נגלה שהבדלים ביניהם, למשל בהצבעות, קטנים מההבדלים שנמצא בתוך כל מפלגה אחרת. בניגוד למרצ ולליכוד, הדוגמא שהביא חנין, הרי ש"המפלגות הערביות" מצביעות יחד כמעט תמיד (כאשר במרצ, והרבה יותר מזה בליכוד, פעמים רבות חברי אותה סיעה מחזיקים בעמדות מנוגדות בחלק מהסוגיות – ומשם הצורך ב"משמעת סיעתית" בהצבעות מסוימות).

נכון, יש הבדלים. בין מטרות המפלגות, נמצא אצל מק"י (שהיא המפלגה שמאחורי חד"ש) "לפעול להבטחת עצמאותה המדינית וכלכלית של ישראל" ו"לפעול לכינון חברה סוציאליסטית בישראל", מה שלא נמצא בבל"ד, למשל. שמבקשת מצידה "חקיקת חוקה אשר תבטיח דמוקרטיה, פלורליזם פוליטי, צדק חברתי, שוויון, זכויות האדם והאזרח, חופש דת ואמונה ללא כפיה, וביטול כל סוג של אפליה". 

במטרות כל אחת משלוש המפלגות יש סעיף מיוחד שמבקש שוויון לנשים (משום מה, בעוד שבל"ד מבקשת "קידום מעמד האשה, והבטחת שוויון בין נשים וגברים", מסתפקת תע"ל ב"העלאת מעמד האשה הערביה". מעניין גם, כי הבטחת שוויון לנשים מופיעה במטרותיהן של כל המפלגות הערביות לגלגוליהן, בעוד היא נעדרת ממטרותיהן של רוב "המפלגות היהודיות"). אך בסוגיה זו יש הבדל ניכר בין המפלגות: חוקת בל"ד (היחידה במערכת הפוליטית בתוך הקו הירוק) ששונתה לקראת הבחירות הבאות לאחר מאבק פמיניסטי ממושך בתוך המפלגה, מבטיחה כי מתוך כל שלישיית מועמדים לפחות אחת תהיה אישה. חנין זועבי, מנכ"ל מרכז אעלאם, נבחרה למקום השלישי הריאלי ברשימה. ב"מפלגות הערביות" האחרות "שוויון לנשים" נותר כסיסמא ריקה (עם הצדקות מביכות, כמו הפסקה על פמיניזם חברתי בשו"ת של חד"ש).   

 

כשמגיעים למצעים המפורטים של המפלגות ההבדלים מצטמצמים עוד יותר. הקומוניסטים לא מבקשים דיקטטורה של הפרולטריון, ה"איסלאמיסטים" לא מבקשים מדינת הלכה אסלאמית. מצעיהם של בל"ד וחד"ש כמעט זהים בשאלות הכלכליות-חברתיות ומשקפים אג`נדה סוציאל-דמוקרטית שמאלית: הגנה על העובדים, מיסוי על ההון, התנגדות להפרטה וכיו"ב. כל נציגיהן של המפלגות האלה בכנסת מצביעים באופן עקבי, יחד, נגד תקציב המדינה, למשל, ובכל סוגיה כלכלית-חברתית אחרת. 

בשאלות המדיניות ההבדלים ניכרים. בעוד שבל"ד מחזיקה בעמדה עקבית המבקרת את מה שמכונה "תהליך השלום" ואת הסכמי אוסלו (והיתה, היחידה, למשל, שהתנגדה לשיחות "קמפ דיוויד" שעזרו לאהוד ברק לחסל את ההזדמנות לפשרה היסטורית), הרי שחד"ש ורע"מ-תע"ל תומכות בתהליך הזה בעקביות. לאחר הבחירות ברשות הפלסטינית, חד"ש אף בלטה בתמיכתה במחמוד עבאס ובהגמוניה האמריקאית. אך גם כאן – להבדלים יש משמעות בזירה הפוליטית הפלסטינית והערבית. בזירה הישראלית, בכנסת ומחוץ לכנסת, שלוש "המפלגות הערביות" פועלות יחד ובקול אחד. הן עקביות בהתנגדותן לכיבוש, בהתנגדותן לטרור על כל סוגיו, בהתנגדות לגזענות, לאפליה, לדיכוי. הן גם פועלות יחד: בהפגנות, בפעילות הומניטארית, בוועדי פעולה משותפים.

על הספינה שעמדה לצאת לעזה לשבור את המצור (ושהמשטרה "סיכלה") היו גם קומוניסטים וגם "איסלאמיסטיים". גם קומוניסטים (ואפילו כמה ציונים קצת פחות גזענים) נענו לקריאת עיריית אום אלפחם והתכוננו לבואם של הכהניסטים (שהמשטרה דחתה, בינתיים). הבסיס המשותף היה ברור לכולם בשתי פעולות ההתנגדות האלה, אליהן היו שותפים גם פעילים יהודים נגד הכיבוש.   

ההבדלים בין המפלגות הערביות צריכים להתבטא בזירות אחרות, ולא בבחירות לכנסת. מול קונצנזוס המדינה היהודית של ליברמן ולבני, ההבדלים האלה הם זניחים. מול איומי שלילת האזרחות של השניים, החלטת הכוחות הפוליטיים העיקריים הפלסטינים בתוך ישראל להשתתף בבחירות נראית לי הכרחית (בבל"ד, לפחות, שאלת ההשתתפות בבחירות עולה שוב ושוב מחדש) ובדרכה, היא מהווה סוג של התנגדות – כיוון שמקומם של נציגי "המפלגות הערביות" הוא תמיד מחוץ לשלטון, ותוך התנגדות עקבית למדיניותו, כמעט בכל תחום. 

רשימה משותפת תוכל להגביר את הייצוג הערבי בכנסת, ואת המחאה. כך, ב-1996, כאשר הסקרים ניבאו לחד"ש שלא תעבור את אחוז החסימה, הרשימה המשותפת חד"ש-בל"ד הביאה 5 מנדטים! כרגע, נראה ששלוש הרשימות יעברו את אחוז החסימה, ויכניסו יחד 10 או 11 חברי כנסת (אחוז החסימה עומד על 2%, כך שבפועל לא נמצא מפלגה של פחות משלושה חברי כנסת). בחודשיים שנותרו עד לבחירות הדברים עשויים להשתנות. לו יעלה אחוז ההצבעה הכללי במידה ניכרת – עשויות כל "המפלגות הערביות" למצוא עצמן מחוץ לכנסת. ריצה משותפת תמנע את הסכנה הזו, ואף תיצור "אפקט מכפיל" שיגדיל את הייצוג הערבי בכנסת. ההתנגדות לרשימה משותפת בנסיבות האלה מבטאת עמדה פוליטית חסרת אחריות.

ורשימה משותפת כזו תהווה כתובת טבעית, ואופציה ראויה יחידה, לכל אשת שמאל, לכל מי שמתנגדת לכיבוש ולאפרטהייד, לכל מי שמבקשת שוויון והפרדת דת ממדינה, לכל מי שרואה את הסכנה הממאירה שבאידיאולוגיית המדינה היהודית-הדמוגרפית אליה שותפות כל "המפלגות היהודיות".