2009-02-05
מאת ג`מאל זחאלקה
תנועת בל"ד נוסדה רשמית במרץ 1995, לאחר שנתיים של פעילות קדחתנית בקרב פעילים פלסטינים אזרחי ישראל, על רקע משבר פוליטי רב-ממדי. ראשיתו של המשבר עוד בשנות השמונים, אבל הוא הגיע לשיאו לאחר מלחמת המפרץ הראשונה ובפרט לאחר חתימת הסכמי אוסלו, שהובילו להפרחת האשליות של השמאל הציוני על קץ הסכסוך וסוף הכיבוש. הציבור הערבי בישראל הושפע מהתפתחויות פוליטיות אלה ונדמה היה שמפלגת העבודה משתלטת על הרחוב הערבי עם עשרות אלפי מתפקדים. פעילי הזרם הלאומי-פטריוטי-דמוקרטי-שמאלי בציבור הערבי בישראל היו בתקופה זו במצב של אטומיזציה, של פיזור כוחות ואף של ייאוש מהול בכעס, והם חיפשו דרך חדשה.
התנועה המתקדמת (בראשותו של ח"כ לשעבר מוחמד מיעארי) התמוטטה לאחר שלא הצליחה לעבור את אחוז החסימה בבחירות 1992. פעיליה היו מפולגים ומסוכסכים, והסכמי אוסלו וחילוקי הדעות סביבם רק העמיקו את המשבר שלה. תנועת אבנאא אלבלד, שידעה פריחה בשנות השמונים, סבלה בשנות התשעים מנסיגה וקיפאון פוליטי-ארגוני. מאז שקמה השליכה התנועה את יהבה על התנועה הלאומית הפלסטינית, ובעקבות הסכמי אוסלו התברר לכולם שהפלסטינים בישראל אינם חלק מהאג`נדה הפוליטית של ההנהגה הפלסטינית הרשמית. השאלה מה לעשות בתנאים הפוליטיים החדשים עוררה ויכוחים בתוך אבנאא אלבלד, למרות אחדות הדעות ששררה בה נגד הסכמי אוסלו. גם מחד"ש והמפלגה הקומוניסטית פרשו קבוצות של פעילים, בעיקר בעקבות התמוטטות ברית המועצות וגם על רקע ויכוחים מרים בשאלת הדמוקרטיה והסוגיה הלאומית, שהחלו עוד בתחילת שנות השמונים.
פעילים מקבוצות אלה הקימו, יחד עם אחרים, את תנועת ברית שוויון הערבית-יהודית, תנועה שלא החזיקה מעמד זמן רב, גם אם מילאה תפקיד חשוב בהחדרת התביעה להגדיר את ישראל כ"מדינת אזרחיה". היה ברור שבשלב זה צריך להקים תנועה ערבית. לאחר דיוני הכנה ארוכים ומייגעים, נוסדה בסופו של דבר תנועה פוליטית חדשה בשם הברית הלאומית הדמוקרטית (בל"ד). כבר בשלב ההקמה הצטרפו אליה חברים וחברות מהפעילות הסטודנטיאלית, הפמיניסטית, המוניציפלית והקהילתית, אבל המסה העיקרית הייתה של קבוצות שצמחו בתנועות אבנאא-אלבלד, הרשימה המתקדמת וברית שוויון (רוב פעילי ברית שוויון הערבים באו מחד"ש ומק"י).
בל"ד קמה באווירה של משבר ונסיגה פוליטית, ושמה לה למטרה לשנות את המצב הקיים. היא לא קמה כקואליציה של כוחות קיימים, אלא כסינתזה ארגונית ופוליטית חדשה. לא נעשה ניסיון למצוא מכנה משותף, אלא לפרוץ ביחד דרך חדשה.
אין ספק שהגותו הפוליטית ומאמציו הבלתי נלאים של ד"ר עזמי בשארה מילאו תפקיד מפתח בייסוד התנועה ובהתוויית דרכה הפוליטית. כתיבתו וקריאתו לסדר יום פוליטי חדש השפיעו על אנשים רבים ושיכנעו אותם שיש מה לעשות בתחום הפוליטי למרות המצב הקשה.
הישגיה של בל"ד חורגים מעבר להקמת תנועה ובית לאנשים רבים ואף מעבר להישגיה האלקטורליים. הקמתה שינתה את השיח הפוליטי בציבור הערבי וגרמה גם למפלגות אחרות לשנות את השפה הפוליטית שלהן. היא הציבה מודל של מאבק ותביעה לשוויון שלא היה קיים קודם לכן, ועצם העלאתו עוררה חשש בקרב ההנהגה הוותיקה.
התקופה הראשונה של בל"ד ידעה ויכוחים סוערים בנושאים פוליטיים וארגוניים. אנשים פרשו, אחרים הצטרפו, אך המפלגה צמחה הודות לגרעין הקשה שלה, שאין לו כנראה תחליף בגופים וולונטריים. עד היום חשים בבל"ד צער על כל מי שפרש מהמפלגה. עם זאת, ברור כי חלק גדול מהפורשים לא יכלו לחיות עם הכרעות פוליטיות וארגוניות שנתקבלו בשנים הראשונות. בברירה שבין פרישה של חלק מהחברים וניהול חיי מפלגה בצל שסעים וקרעים, עדיפה הפרישה, למרות הקושי. קשיי הלידה של גוף פוליטי הם כנראה כורח המציאות, במיוחד אם הוא גוף אידיאולוגי-ערכי.
תנועת בל"ד צמחה מתוך שלוש מסורות פוליטיות: הלאומית, הדמוקרטית והסוציאליסטית, ושלושתן מוטמעות במצע המפלגה ובדרכה הפוליטית. ההתפתחות התנועה התאפיינה במאמץ מתמיד של פירוק והרכבה, תזות ואנטי תזות ויצירת סינתזות בעולם המחשבה והפרקטיקה הפוליטית-חברתית.
התפיסה הלאומית של בל"ד מנוגדת לכל התפיסות הפרימורדיאליות, אבל מעמידה את חשיבותה של הלאומיות כמסגרת וכזהות מודרנית. התפקיד של הלאומיות בקונטקסט הפלסטיני בכלל, ובמקרה של הציבור הערבי-פלסטיני בתוך ישראל בפרט, הוא משחרר. אין מדובר כאן במהות, אלא ביחסים מבניים שממקמים את הציבור הערבי בארץ כאוכלוסייה מדוכאת, שהגיבוש הלאומי שלה הוא תנאי הכרחי להובלת המאבק לשמירה על הזהות והתרבות וליציאה ממעגלי השוליות, הדיכוי והאפליה. ללא מודעות כזו לא יכול להתקיים מאבק לשוויון. שותפות המבוססת על שלילת הזהות ושלילת הזיכרון משמרת את השוליות ושוללת את הזכויות. את זה חלק גדול מהשמאל היהודי-ישראלי, אפילו הרדיקלי, לא הבין או שלא רצה להבין, או שהבין אבל לא קיבל, בין אם מתוך פוזות של אוניברסליזם תפל ומתנשא, או מתוך גישות של שוביניזם אינטרנציונליסטי השולל את הלאומיות. למרבה הצער, רק מעטים בשמאל תמכו בבל"ד מתוך עמדה של סולידריות בלתי מתפשרת עם תנועה לאומית של מדוכאים, ומתוך הסכמה לעקרונותיה וחזונה בדבר דו-קיום המבוסס על ערכי שוויון ושותפות ולא על יחסי כוח.
ממד מרכזי אחר בתפיסה הלאומית של בל"ד הוא בניית זהות לאומית מודרנית ופתוחה. החלופות לזהות כזו הן זהויות טרום-מודרניות, עדתיות, חמולתיות ומשפחתיות, שנודע להן כוח רב בציבור הערבי בארץ ובחברה הערבית ככלל. הלאומיות אינה שוללת אותן, אבל יוצרת מסגרת שמונעת את ההתפוררותה ושיסועה של החברה הערבית בארץ, כפי שהממסד חותר לעשות. מזהויות טרום-לאומיות וטרום-מודרניות אי אפשר לגבש חברה מודרנית. החלופה ללאומיות היא שלילת הזהות, ומתוך כך גם שלילת האפשרות למימוש זכויות וזהויות כאחד.
האתגר הלאומי כפי שבל"ד תופסת אותו הוא אם כן אתגר כפול: כלפי המדינה והחברה הישראלית מצד אחד וכלפי החברה הערבית פנימה מצד שני. כלפי המדינה מוצב האתגר הלאומי כדרישה להכיר באזרחים הערבים בארץ כבמיעוט לאומי שיש לו זכויות לאומיות קולקטיביות. הפרויקט הלאומי בתוך החברה הערבית מתמקד בשמירתה ופיתוחה של הזהות הלאומית ובארגון האזרחים הערבים כמיעוט לאומי מגובש. משני אלה גוזרת תנועת בל"ד שורה של פרוגרמות, דרישות והצעות קונקרטיות שבאות לידי ביטוי בכנסת, בוועדת המעקב, בתקשורת ובפעילות ציבורית.
המחשבה הפוליטית של בל"ד מבוססת על התביעה לזכויות האזרחיות והלאומיות של המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל. התביעות הללו עוצבו באמצעות חיבור ישיר בין התודעה הלאומית של מיעוט מדוכא, כלומר מאבק נגד השליטה והרודנות של הרוב, לבין ערכים אוניברסליים כחירות, שוויון, צדק וכבוד האדם. התביעות הפרטיקולריות נשענות על ערכים כלל-אנושיים, והעלאתן מערערת על ההגדרות הנוכחיות של הרוב ושל המדינה. מתוך תפיסה של אזרחות מלאה ושוויון מלא הן בזכויות אינדיבידואליות והן בזכויות קולקטיביות לאזרחים הערבים, בל"ד פיתחה את הרעיון והפרויקט של "מדינת כל אזרחיה", תוך תרגומו לתוכניות ולדרישות קונקרטיות המציבות חלופה דמוקרטית של יהודים וערבים החיים בצוותא ובשוויון מלא. האתגר הלאומי התפתח לאתגר דמוקרטי כולל, המהווה אלטרנטיבה רעיונית ופוליטית להגמוניה הציונית.
תנועת בל"ד סבורה כי הפתרון הצודק והעדיף לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא פתרון דו-לאומי, אך היא אינה יכולה להתעלם מכך שהתנועה הלאומית הפלסטינית אימצה את הפתרון של שתי מדינות, מכך שזה הפתרון שזוכה לתמיכה בינלאומית רחבה ומכך שלפי שעה אין אפשרות ריאלית להקים מדינה משותפת. מדינה דו-לאומית תהיה רלבנטית אם פתרון של שתי מדינות יהפוך בלתי אפשרי, או כתוצאה מהתפתחות היסטורית של היחסים בין שני העמים לאחר הקמת המדינה הפלסטינית. בכל מקרה, בל"ד תומכת בפשרה היסטורית המבוססת על הגדרה עצמית לשני העמים, על סיום הכיבוש ועל פתרון בעיית הפליטים בהתאם להחלטות האו"ם. הדרך היחידה לפתרון היא קבלת העיקרון של שוויון מלא, לאומי ואזרחי, והכרה בזכות השיבה של הפליטים. בל"ד הביעה התנגדות ליוזמות ולהצעות שיש בהן הכרה בהתנחלויות ובסיפוח שטחים ושנעדר מהן מינימום של צדק היסטורי, כמו יוזמת קמפ דיוויד, יוזמת ז`נבה ומפת הדרכים. חבר הכנסת היחיד מהשמאל שלא הצביע בעד קמפ דיוויד והזהיר מפני התוכנית הזו היה ח"כ עזמי בשארה, אז הנציג היחיד של בל"ד בכנסת. עמדה עקרונית נוספת במצעה המדיני של בל"ד הוא שהסדר קבע חייב להיות הסדר כולל עם מדינות ערב ולא רק בין הפלסטינים וישראל, ולכן בל"ד תומכת ביוזמת השלום הערבית למרות אי אילו הסתייגויות ממנה.
יותר מכל מזוהה בל"ד עם שני עקרונות פוליטיים: מדינת כל אזרחיה ואוטונומיה תרבותית למיעוט הערבי בישראל. שניהם הפכו לדגל של המפלגה ועוררו דיון בקרב הציבור הערבי והיהודי בארץ.
החזון של "מדינת כל אזרחיה" מאתגר את המבנה הפוליטי הקיים בישראל, שבו הציונות היא אידיאולוגיית-על, והמדינה מגדירה את עצמה ומתנהגת כמדינה יהודית וכמדינת כל היהודים בעולם. לא רק שמעצם הגדרתה המדינה היא מדינתם של חלק מהאזרחים, אלא שהיא גם מדינתם של כאלה שאינם אזרחיה. "מדינת כל אזרחיה" היא חזון של חיים משותפים, שבו לכל האזרחים יש מעמד שווה, ללא פריבילגיות וללא אפליה ממוסדת.
"מדינת כל אזרחיה" היא פרויקט של חילון, שכן ההגדרה המינימליסטית של מדינה חילונית היא הפרדת הדת מהמדינה וניטרליות דתית, עדתית וכיתתית. כל עוד המדינה מגדירה את עצמה כמדינה יהודית לא תוכל להתקיים הפרדה בין דת ומדינה, ומכאן הדלות הבלתי נסבלת של מה שנקרא "החילוניות הישראלית", המיוצגת בידי מפלגות רעשניות ומעצבי דעת קהל המתהדרים בחילוניות אך אינם מוכנים להתמודד עם משמעותה. הפרויקט הפוליטי של בל"ד הוא החזון החילוני היחיד בישראל.
במצע של בל"ד נרמז על ההשלכות ארוכות הטווח שיכולות להיות למדינת כל אזרחיה: "אזרחות שוויונית במדינת האזרחים, בנוסף להכרה בקיומם של שני עמים בארץ, מהווים בסיס רעיוני ומודל לפתרון צודק יותר של הבעיה הפלסטינית לטווח הארוך. הם מהווים בסיס דמוקרטי לארגון החיים המשותפים והיחסים השוויוניים בין שני העמים." התפיסה של "מדינת האזרחים", כפי שבל"ד מציגה אותה, כוללת גם זכויות קולקטיביות. היא מבוססת על זכותו של כל אזרח לחירויות אישיות ולשייכות לקולקטיב ולתרבות מסוימת. בנקודה זו נפגשות התביעות לדמוקרטיזציה ולזכויות של מיעוט לאומי, ומכאן באה הדרישה לאוטונומיה תרבותית של האוכלוסייה הערבית בישראל.
לא כל כך קשה להכריז על הקמת תנועה או מפלגה, אך תהליך הבנייה הוא קשה ומצריך מאמץ יומיומי בלתי נלאה. בהתחלה התבססה בל"ד על פעילים עם ניסיון פוליטי בתנועות אחרות, עם מסורות שונות של תפיסת הארגון הפוליטי, ועם הזמן הצטרפו אליה חברים חדשים, שתרמו רבות לגיבוש אופייה המקומי והארצי. אחד הוויכוחים שליוו את התארגנות המפלגה וממשיך להתקיים גם כיום הוא האם לבנות תנועה רחבה, שרק מיעוט מחבריה יהיו פעילים, או להתארגן על בסיס של חברות פעילה במפלגה. בל"ד הקימה עשרות סניפים ביישובים הערביים והתבססה כתנועה עממית, השואפת להיות הזרם המרכזי בציבור הערבי בארץ. שאיפה זו מתבטאת במאמץ תמידי להתחבר לשכבות עממיות, למשוך את האינטליגנציה ולטפל למגוון רחב של נושאים פוליטיים וחברתיים. ההטרוגניות החברתית-תרבותית של חברי ותומכי בל"ד מציבה בעיות ואתגרים יומיומיים, אך זהו סוד כוחה. בל"ד עושה מאמץ בלתי פוסק לכיוון של חיזוק האינטגרציה של השונות בתוכה ובסביבתה ומניעת אינטגרציה רעועה העלולה לטשטש את ערכיה וזהותה הפוליטית-חברתית.
פעיליה ופעילותיה של בל"ד שזורים בכל תחומי הפעילות הציבורית בחברה הערבית: באוניברסיטאות ובשלטון המקומי, בארגוני נשים וועדי הורים, בהתארגנויות עובדים וועדי שכונות. בל"ד יזמה את הקמת תנועת הנוער הדמוקרטי, את התאחדות האישה המתקדמת וארגון סטודנטים. חברי וחברות בל"ד פעילים (ויש הרבה מה לשפר) במסגרות ויוזמות יהודיות-ערביות כמו ארגוני מחאה, עמותות, ארגוני סטודנטים-מרצים וכו`.
כמות ואיכות הפעילות שתנועת בל"ד מקיימת מראות שמדובר במפלגה דינמית המגיבה להתפתחויות ומקיימת פעילות יזומה במגוון של נושאים. בימים אלה לא קל לקיים תנועה פוליטית עם בסיס עממי ולא רק כוח אלקטורלי. הנטייה להתרחק מהפוליטיקה והצטמצמות החברה הפוליטית לא פסחה על החברה הערבית בארץ, אך בל"ד מנסה להתגבר על מכשול זה תוך שימת דגש על בעיות שמעניינות את הציבור והענקת אופי פוליטי לבעיות שלכאורה אינן פוליטיות במובהק. הקמפיין הפוליטי של בל"ד קורא למעורבות ציבורית, ולא רק דרך נציגים בכנסת, בשלטון המקומי ובארגונים מקצועיים. מאז הקמתה נאבקת בל"ד לשיקום מעמדה של הפוליטיקה, בפרט הפוליטיקה המפלגתית, מתוך תפיסה שעמותות וארגוני מחאה אינם מהווים תחליף למפלגות.
עם הקמתה התעורר בבל"ד ויכוח אם להשתתף בבחירות לכנסת. היו שאמרו שזו השתתפות עקרה, שאין לתנועה כזאת מה לחפש בכנסת ושתהיה בכך לגיטימציה למשחק פוליטי מכור מראש. האסטרטגיה, הם סברו, צריכה להתמקד בהקמת תנועה עממית ובמאבק בשטח. כך ניתן יהיה ליצור מפלגה שונה, המתאפיינת בהתנזרות מפרלמנטריזם. אבל הרוב סבר שהדרך להיאבק למען זכויות אזרחיות ולאומיות וטיפול בבעיות היומיומיות של הציבור הערבי מצריכה השתתפות בבחירות לכנסת. לבסוף הוחלט לרוץ לבחירות כדי להביא לידי ביטוי את עמדותיה של בל"ד, כדי שקולה ישמע וכדי שתוכל להציב אתגרים פוליטיים על סדר היום הציבורי בארץ.
בבחירות 1996 רצה בל"ד ברשימה משותפת עם חד"ש. ד"ר עזמי בשארה, יו"ר בל"ד, היה המועמד הרביעי ברשימה המשותפת, שקיבלה חמישה מנדטים. חד"ש לא רצתה להכיר בכך שיש לה מתחרים פוליטיים בציבור הערבי ועם הזמן נוצרה מתיחות בין חד"ש לבל"ד. בבחירות 1999 רצה בל"ד באופן עצמאי. לרשימתה צורף ד"ר אחמד טיבי, והיא זכתה בשני מנדטים. צירופו של טיבי לרשימה עורר חילוקי דעות קשים במפלגה, ומוסדות בל"ד סיכמו שהיתה זו טעות שגרמה נזק פוליטי וארגוני. בבחירות 2003 קיבלה רשימת בל"ד שלושה מנדטים.
התמיכה של הציבור הערבי בבל"ד מתקיימת בכל האזורים ובכל השכבות החברתיות, עם אחוזים גבוהים יותר בקרב משכילים ובני נוער. אולם בל"ד הצליחה לקבל רק כ-1,000 קולות של מצביעים יהודים, שחשיבותם גדולה. עם זאת, בבל"ד מודעים לכך שהפוטנציאל האלקטורלי בקרב היהודים גדול בהרבה, אך הוא מצריך השקעת מאמץ בשיתוף פעולה בין יהודים לערבים על בסיס של שוויון, ערכים משותפים והסכמה פוליטית כללית, גם בנושאים פוליטיים וחברתיים קונקרטיים (עם או בלי קשר לבחירות, כמובן).
בל"ד שואפת להיות הזרם המרכזי והמוביל בציבור הערבי עם שותפים לדרך ובני ברית חזקים בציבור היהודי. זו לא רק שאיפה, אלא אג`נדה פוליטית שבל"ד עמלה להשגת יעדיה, תוך הבנה שכדי להגשים חזון צריך כוח והשפעה.
מסוף שנות התשעים, ובפרט בעקבות האינתיפאדה ואוקטובר 2000, עמדה בל"ד שוב ושוב בפני מסעות הסתה ורדיפות פוליטיות. בבחירות 1999 הציג עזמי בשארה את מועמדותו לראשות הממשלה, והציג עמדה שלא חששה להתעמת עם השמאל ולא קיבלה את הנחת היסוד של השמאל הציוני שקולות הערבים "נמצאים בידיו". רעיונותיה ופעולותיה של בל"ד, ובפרט של ח"כ עזמי בשארה, עוררו חרדה וחשפו את פרצופה האמיתי ואת גבולותיה הצרים של הדמוקרטיה הישראלית. מסע ההסתה והדה-לגיטימציה הפוליטית הגיעו לשיאם בהעמדתו של ח"כ עזמי בשארה לדין בגין ארגון ביקורי קרובים בסוריה והצהרות פוליטיות בקורדחה (סוריה) ובאום אל-פחם, בהן הדגיש את זכותו של עם כבוש להאבק נגד הכיבוש.
שיא נוסף נרשם בדצמבר 2002, עת הגיש היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפסול את בל"ד מלהשתתף בבחירות לכנסת. הבקשה, שגובתה בפרסום דו"ח סודי של השב"כ (שעקב מקרוב אחר תנועותיו והצהרתיו של ח"כ עזמי בשארה וחברים אחרים בבל"ד והפעיל לא רק סוכנים אלא גם דמיון פורה), התבססה על שתי טענות שקריות: האחת, שמדינת כל אזרחיה פירושה חיסול מדינת ישראל, והשניה, שבל"ד תומכת בפעילות צבאית נגד מדינת ישראל, כולל אמצעים המכונים טרור. בעקבות הרעש הגדול שהתעורר בעולם נגד משפטו של בשארה והניסיון לפסול את בל"ד, נאלץ העיתונאי אמנון אברמוביץ להודות שהמסע נכשל ואמר שיש לטפל בבל"ד בשיטות אחרות. הרדיפה הפוליטית לא פסקה, והיא מקבלת ביטוי בהפרחת שמועות כזב על-ידי עיתונאים מסוימים בתקשורת העברית והערבית.
קשה לדעת אם בטווח המיידי הרדיפה הפוליטית חיזקה או החלישה את המפלגה, אך היא בוודאי גיבשה וליכדה אותה. כך שבסופו של דבר, לטווח הארוך, מחזקת הרדיפה את המפלגה, והשלטון מפגין כאן לא רק רשעות אלא גם טיפשות גמורה.
מאת ג`מאל זחאלקה
תנועת בל"ד נוסדה רשמית במרץ 1995, לאחר שנתיים של פעילות קדחתנית בקרב פעילים פלסטינים אזרחי ישראל, על רקע משבר פוליטי רב-ממדי. ראשיתו של המשבר עוד בשנות השמונים, אבל הוא הגיע לשיאו לאחר מלחמת המפרץ הראשונה ובפרט לאחר חתימת הסכמי אוסלו, שהובילו להפרחת האשליות של השמאל הציוני על קץ הסכסוך וסוף הכיבוש. הציבור הערבי בישראל הושפע מהתפתחויות פוליטיות אלה ונדמה היה שמפלגת העבודה משתלטת על הרחוב הערבי עם עשרות אלפי מתפקדים. פעילי הזרם הלאומי-פטריוטי-דמוקרטי-שמאלי בציבור הערבי בישראל היו בתקופה זו במצב של אטומיזציה, של פיזור כוחות ואף של ייאוש מהול בכעס, והם חיפשו דרך חדשה.
התנועה המתקדמת (בראשותו של ח"כ לשעבר מוחמד מיעארי) התמוטטה לאחר שלא הצליחה לעבור את אחוז החסימה בבחירות 1992. פעיליה היו מפולגים ומסוכסכים, והסכמי אוסלו וחילוקי הדעות סביבם רק העמיקו את המשבר שלה. תנועת אבנאא אלבלד, שידעה פריחה בשנות השמונים, סבלה בשנות התשעים מנסיגה וקיפאון פוליטי-ארגוני. מאז שקמה השליכה התנועה את יהבה על התנועה הלאומית הפלסטינית, ובעקבות הסכמי אוסלו התברר לכולם שהפלסטינים בישראל אינם חלק מהאג`נדה הפוליטית של ההנהגה הפלסטינית הרשמית. השאלה מה לעשות בתנאים הפוליטיים החדשים עוררה ויכוחים בתוך אבנאא אלבלד, למרות אחדות הדעות ששררה בה נגד הסכמי אוסלו. גם מחד"ש והמפלגה הקומוניסטית פרשו קבוצות של פעילים, בעיקר בעקבות התמוטטות ברית המועצות וגם על רקע ויכוחים מרים בשאלת הדמוקרטיה והסוגיה הלאומית, שהחלו עוד בתחילת שנות השמונים.
פעילים מקבוצות אלה הקימו, יחד עם אחרים, את תנועת ברית שוויון הערבית-יהודית, תנועה שלא החזיקה מעמד זמן רב, גם אם מילאה תפקיד חשוב בהחדרת התביעה להגדיר את ישראל כ"מדינת אזרחיה". היה ברור שבשלב זה צריך להקים תנועה ערבית. לאחר דיוני הכנה ארוכים ומייגעים, נוסדה בסופו של דבר תנועה פוליטית חדשה בשם הברית הלאומית הדמוקרטית (בל"ד). כבר בשלב ההקמה הצטרפו אליה חברים וחברות מהפעילות הסטודנטיאלית, הפמיניסטית, המוניציפלית והקהילתית, אבל המסה העיקרית הייתה של קבוצות שצמחו בתנועות אבנאא-אלבלד, הרשימה המתקדמת וברית שוויון (רוב פעילי ברית שוויון הערבים באו מחד"ש ומק"י).
בל"ד קמה באווירה של משבר ונסיגה פוליטית, ושמה לה למטרה לשנות את המצב הקיים. היא לא קמה כקואליציה של כוחות קיימים, אלא כסינתזה ארגונית ופוליטית חדשה. לא נעשה ניסיון למצוא מכנה משותף, אלא לפרוץ ביחד דרך חדשה.
אין ספק שהגותו הפוליטית ומאמציו הבלתי נלאים של ד"ר עזמי בשארה מילאו תפקיד מפתח בייסוד התנועה ובהתוויית דרכה הפוליטית. כתיבתו וקריאתו לסדר יום פוליטי חדש השפיעו על אנשים רבים ושיכנעו אותם שיש מה לעשות בתחום הפוליטי למרות המצב הקשה.
הישגיה של בל"ד חורגים מעבר להקמת תנועה ובית לאנשים רבים ואף מעבר להישגיה האלקטורליים. הקמתה שינתה את השיח הפוליטי בציבור הערבי וגרמה גם למפלגות אחרות לשנות את השפה הפוליטית שלהן. היא הציבה מודל של מאבק ותביעה לשוויון שלא היה קיים קודם לכן, ועצם העלאתו עוררה חשש בקרב ההנהגה הוותיקה.
התקופה הראשונה של בל"ד ידעה ויכוחים סוערים בנושאים פוליטיים וארגוניים. אנשים פרשו, אחרים הצטרפו, אך המפלגה צמחה הודות לגרעין הקשה שלה, שאין לו כנראה תחליף בגופים וולונטריים. עד היום חשים בבל"ד צער על כל מי שפרש מהמפלגה. עם זאת, ברור כי חלק גדול מהפורשים לא יכלו לחיות עם הכרעות פוליטיות וארגוניות שנתקבלו בשנים הראשונות. בברירה שבין פרישה של חלק מהחברים וניהול חיי מפלגה בצל שסעים וקרעים, עדיפה הפרישה, למרות הקושי. קשיי הלידה של גוף פוליטי הם כנראה כורח המציאות, במיוחד אם הוא גוף אידיאולוגי-ערכי.
תנועת בל"ד צמחה מתוך שלוש מסורות פוליטיות: הלאומית, הדמוקרטית והסוציאליסטית, ושלושתן מוטמעות במצע המפלגה ובדרכה הפוליטית. ההתפתחות התנועה התאפיינה במאמץ מתמיד של פירוק והרכבה, תזות ואנטי תזות ויצירת סינתזות בעולם המחשבה והפרקטיקה הפוליטית-חברתית.
התפיסה הלאומית של בל"ד מנוגדת לכל התפיסות הפרימורדיאליות, אבל מעמידה את חשיבותה של הלאומיות כמסגרת וכזהות מודרנית. התפקיד של הלאומיות בקונטקסט הפלסטיני בכלל, ובמקרה של הציבור הערבי-פלסטיני בתוך ישראל בפרט, הוא משחרר. אין מדובר כאן במהות, אלא ביחסים מבניים שממקמים את הציבור הערבי בארץ כאוכלוסייה מדוכאת, שהגיבוש הלאומי שלה הוא תנאי הכרחי להובלת המאבק לשמירה על הזהות והתרבות וליציאה ממעגלי השוליות, הדיכוי והאפליה. ללא מודעות כזו לא יכול להתקיים מאבק לשוויון. שותפות המבוססת על שלילת הזהות ושלילת הזיכרון משמרת את השוליות ושוללת את הזכויות. את זה חלק גדול מהשמאל היהודי-ישראלי, אפילו הרדיקלי, לא הבין או שלא רצה להבין, או שהבין אבל לא קיבל, בין אם מתוך פוזות של אוניברסליזם תפל ומתנשא, או מתוך גישות של שוביניזם אינטרנציונליסטי השולל את הלאומיות. למרבה הצער, רק מעטים בשמאל תמכו בבל"ד מתוך עמדה של סולידריות בלתי מתפשרת עם תנועה לאומית של מדוכאים, ומתוך הסכמה לעקרונותיה וחזונה בדבר דו-קיום המבוסס על ערכי שוויון ושותפות ולא על יחסי כוח.
ממד מרכזי אחר בתפיסה הלאומית של בל"ד הוא בניית זהות לאומית מודרנית ופתוחה. החלופות לזהות כזו הן זהויות טרום-מודרניות, עדתיות, חמולתיות ומשפחתיות, שנודע להן כוח רב בציבור הערבי בארץ ובחברה הערבית ככלל. הלאומיות אינה שוללת אותן, אבל יוצרת מסגרת שמונעת את ההתפוררותה ושיסועה של החברה הערבית בארץ, כפי שהממסד חותר לעשות. מזהויות טרום-לאומיות וטרום-מודרניות אי אפשר לגבש חברה מודרנית. החלופה ללאומיות היא שלילת הזהות, ומתוך כך גם שלילת האפשרות למימוש זכויות וזהויות כאחד.
האתגר הלאומי כפי שבל"ד תופסת אותו הוא אם כן אתגר כפול: כלפי המדינה והחברה הישראלית מצד אחד וכלפי החברה הערבית פנימה מצד שני. כלפי המדינה מוצב האתגר הלאומי כדרישה להכיר באזרחים הערבים בארץ כבמיעוט לאומי שיש לו זכויות לאומיות קולקטיביות. הפרויקט הלאומי בתוך החברה הערבית מתמקד בשמירתה ופיתוחה של הזהות הלאומית ובארגון האזרחים הערבים כמיעוט לאומי מגובש. משני אלה גוזרת תנועת בל"ד שורה של פרוגרמות, דרישות והצעות קונקרטיות שבאות לידי ביטוי בכנסת, בוועדת המעקב, בתקשורת ובפעילות ציבורית.
המחשבה הפוליטית של בל"ד מבוססת על התביעה לזכויות האזרחיות והלאומיות של המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל. התביעות הללו עוצבו באמצעות חיבור ישיר בין התודעה הלאומית של מיעוט מדוכא, כלומר מאבק נגד השליטה והרודנות של הרוב, לבין ערכים אוניברסליים כחירות, שוויון, צדק וכבוד האדם. התביעות הפרטיקולריות נשענות על ערכים כלל-אנושיים, והעלאתן מערערת על ההגדרות הנוכחיות של הרוב ושל המדינה. מתוך תפיסה של אזרחות מלאה ושוויון מלא הן בזכויות אינדיבידואליות והן בזכויות קולקטיביות לאזרחים הערבים, בל"ד פיתחה את הרעיון והפרויקט של "מדינת כל אזרחיה", תוך תרגומו לתוכניות ולדרישות קונקרטיות המציבות חלופה דמוקרטית של יהודים וערבים החיים בצוותא ובשוויון מלא. האתגר הלאומי התפתח לאתגר דמוקרטי כולל, המהווה אלטרנטיבה רעיונית ופוליטית להגמוניה הציונית.
תנועת בל"ד סבורה כי הפתרון הצודק והעדיף לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא פתרון דו-לאומי, אך היא אינה יכולה להתעלם מכך שהתנועה הלאומית הפלסטינית אימצה את הפתרון של שתי מדינות, מכך שזה הפתרון שזוכה לתמיכה בינלאומית רחבה ומכך שלפי שעה אין אפשרות ריאלית להקים מדינה משותפת. מדינה דו-לאומית תהיה רלבנטית אם פתרון של שתי מדינות יהפוך בלתי אפשרי, או כתוצאה מהתפתחות היסטורית של היחסים בין שני העמים לאחר הקמת המדינה הפלסטינית. בכל מקרה, בל"ד תומכת בפשרה היסטורית המבוססת על הגדרה עצמית לשני העמים, על סיום הכיבוש ועל פתרון בעיית הפליטים בהתאם להחלטות האו"ם. הדרך היחידה לפתרון היא קבלת העיקרון של שוויון מלא, לאומי ואזרחי, והכרה בזכות השיבה של הפליטים. בל"ד הביעה התנגדות ליוזמות ולהצעות שיש בהן הכרה בהתנחלויות ובסיפוח שטחים ושנעדר מהן מינימום של צדק היסטורי, כמו יוזמת קמפ דיוויד, יוזמת ז`נבה ומפת הדרכים. חבר הכנסת היחיד מהשמאל שלא הצביע בעד קמפ דיוויד והזהיר מפני התוכנית הזו היה ח"כ עזמי בשארה, אז הנציג היחיד של בל"ד בכנסת. עמדה עקרונית נוספת במצעה המדיני של בל"ד הוא שהסדר קבע חייב להיות הסדר כולל עם מדינות ערב ולא רק בין הפלסטינים וישראל, ולכן בל"ד תומכת ביוזמת השלום הערבית למרות אי אילו הסתייגויות ממנה.
יותר מכל מזוהה בל"ד עם שני עקרונות פוליטיים: מדינת כל אזרחיה ואוטונומיה תרבותית למיעוט הערבי בישראל. שניהם הפכו לדגל של המפלגה ועוררו דיון בקרב הציבור הערבי והיהודי בארץ.
החזון של "מדינת כל אזרחיה" מאתגר את המבנה הפוליטי הקיים בישראל, שבו הציונות היא אידיאולוגיית-על, והמדינה מגדירה את עצמה ומתנהגת כמדינה יהודית וכמדינת כל היהודים בעולם. לא רק שמעצם הגדרתה המדינה היא מדינתם של חלק מהאזרחים, אלא שהיא גם מדינתם של כאלה שאינם אזרחיה. "מדינת כל אזרחיה" היא חזון של חיים משותפים, שבו לכל האזרחים יש מעמד שווה, ללא פריבילגיות וללא אפליה ממוסדת.
"מדינת כל אזרחיה" היא פרויקט של חילון, שכן ההגדרה המינימליסטית של מדינה חילונית היא הפרדת הדת מהמדינה וניטרליות דתית, עדתית וכיתתית. כל עוד המדינה מגדירה את עצמה כמדינה יהודית לא תוכל להתקיים הפרדה בין דת ומדינה, ומכאן הדלות הבלתי נסבלת של מה שנקרא "החילוניות הישראלית", המיוצגת בידי מפלגות רעשניות ומעצבי דעת קהל המתהדרים בחילוניות אך אינם מוכנים להתמודד עם משמעותה. הפרויקט הפוליטי של בל"ד הוא החזון החילוני היחיד בישראל.
במצע של בל"ד נרמז על ההשלכות ארוכות הטווח שיכולות להיות למדינת כל אזרחיה: "אזרחות שוויונית במדינת האזרחים, בנוסף להכרה בקיומם של שני עמים בארץ, מהווים בסיס רעיוני ומודל לפתרון צודק יותר של הבעיה הפלסטינית לטווח הארוך. הם מהווים בסיס דמוקרטי לארגון החיים המשותפים והיחסים השוויוניים בין שני העמים." התפיסה של "מדינת האזרחים", כפי שבל"ד מציגה אותה, כוללת גם זכויות קולקטיביות. היא מבוססת על זכותו של כל אזרח לחירויות אישיות ולשייכות לקולקטיב ולתרבות מסוימת. בנקודה זו נפגשות התביעות לדמוקרטיזציה ולזכויות של מיעוט לאומי, ומכאן באה הדרישה לאוטונומיה תרבותית של האוכלוסייה הערבית בישראל.
לא כל כך קשה להכריז על הקמת תנועה או מפלגה, אך תהליך הבנייה הוא קשה ומצריך מאמץ יומיומי בלתי נלאה. בהתחלה התבססה בל"ד על פעילים עם ניסיון פוליטי בתנועות אחרות, עם מסורות שונות של תפיסת הארגון הפוליטי, ועם הזמן הצטרפו אליה חברים חדשים, שתרמו רבות לגיבוש אופייה המקומי והארצי. אחד הוויכוחים שליוו את התארגנות המפלגה וממשיך להתקיים גם כיום הוא האם לבנות תנועה רחבה, שרק מיעוט מחבריה יהיו פעילים, או להתארגן על בסיס של חברות פעילה במפלגה. בל"ד הקימה עשרות סניפים ביישובים הערביים והתבססה כתנועה עממית, השואפת להיות הזרם המרכזי בציבור הערבי בארץ. שאיפה זו מתבטאת במאמץ תמידי להתחבר לשכבות עממיות, למשוך את האינטליגנציה ולטפל למגוון רחב של נושאים פוליטיים וחברתיים. ההטרוגניות החברתית-תרבותית של חברי ותומכי בל"ד מציבה בעיות ואתגרים יומיומיים, אך זהו סוד כוחה. בל"ד עושה מאמץ בלתי פוסק לכיוון של חיזוק האינטגרציה של השונות בתוכה ובסביבתה ומניעת אינטגרציה רעועה העלולה לטשטש את ערכיה וזהותה הפוליטית-חברתית.
פעיליה ופעילותיה של בל"ד שזורים בכל תחומי הפעילות הציבורית בחברה הערבית: באוניברסיטאות ובשלטון המקומי, בארגוני נשים וועדי הורים, בהתארגנויות עובדים וועדי שכונות. בל"ד יזמה את הקמת תנועת הנוער הדמוקרטי, את התאחדות האישה המתקדמת וארגון סטודנטים. חברי וחברות בל"ד פעילים (ויש הרבה מה לשפר) במסגרות ויוזמות יהודיות-ערביות כמו ארגוני מחאה, עמותות, ארגוני סטודנטים-מרצים וכו`.
כמות ואיכות הפעילות שתנועת בל"ד מקיימת מראות שמדובר במפלגה דינמית המגיבה להתפתחויות ומקיימת פעילות יזומה במגוון של נושאים. בימים אלה לא קל לקיים תנועה פוליטית עם בסיס עממי ולא רק כוח אלקטורלי. הנטייה להתרחק מהפוליטיקה והצטמצמות החברה הפוליטית לא פסחה על החברה הערבית בארץ, אך בל"ד מנסה להתגבר על מכשול זה תוך שימת דגש על בעיות שמעניינות את הציבור והענקת אופי פוליטי לבעיות שלכאורה אינן פוליטיות במובהק. הקמפיין הפוליטי של בל"ד קורא למעורבות ציבורית, ולא רק דרך נציגים בכנסת, בשלטון המקומי ובארגונים מקצועיים. מאז הקמתה נאבקת בל"ד לשיקום מעמדה של הפוליטיקה, בפרט הפוליטיקה המפלגתית, מתוך תפיסה שעמותות וארגוני מחאה אינם מהווים תחליף למפלגות.
עם הקמתה התעורר בבל"ד ויכוח אם להשתתף בבחירות לכנסת. היו שאמרו שזו השתתפות עקרה, שאין לתנועה כזאת מה לחפש בכנסת ושתהיה בכך לגיטימציה למשחק פוליטי מכור מראש. האסטרטגיה, הם סברו, צריכה להתמקד בהקמת תנועה עממית ובמאבק בשטח. כך ניתן יהיה ליצור מפלגה שונה, המתאפיינת בהתנזרות מפרלמנטריזם. אבל הרוב סבר שהדרך להיאבק למען זכויות אזרחיות ולאומיות וטיפול בבעיות היומיומיות של הציבור הערבי מצריכה השתתפות בבחירות לכנסת. לבסוף הוחלט לרוץ לבחירות כדי להביא לידי ביטוי את עמדותיה של בל"ד, כדי שקולה ישמע וכדי שתוכל להציב אתגרים פוליטיים על סדר היום הציבורי בארץ.
בבחירות 1996 רצה בל"ד ברשימה משותפת עם חד"ש. ד"ר עזמי בשארה, יו"ר בל"ד, היה המועמד הרביעי ברשימה המשותפת, שקיבלה חמישה מנדטים. חד"ש לא רצתה להכיר בכך שיש לה מתחרים פוליטיים בציבור הערבי ועם הזמן נוצרה מתיחות בין חד"ש לבל"ד. בבחירות 1999 רצה בל"ד באופן עצמאי. לרשימתה צורף ד"ר אחמד טיבי, והיא זכתה בשני מנדטים. צירופו של טיבי לרשימה עורר חילוקי דעות קשים במפלגה, ומוסדות בל"ד סיכמו שהיתה זו טעות שגרמה נזק פוליטי וארגוני. בבחירות 2003 קיבלה רשימת בל"ד שלושה מנדטים.
התמיכה של הציבור הערבי בבל"ד מתקיימת בכל האזורים ובכל השכבות החברתיות, עם אחוזים גבוהים יותר בקרב משכילים ובני נוער. אולם בל"ד הצליחה לקבל רק כ-1,000 קולות של מצביעים יהודים, שחשיבותם גדולה. עם זאת, בבל"ד מודעים לכך שהפוטנציאל האלקטורלי בקרב היהודים גדול בהרבה, אך הוא מצריך השקעת מאמץ בשיתוף פעולה בין יהודים לערבים על בסיס של שוויון, ערכים משותפים והסכמה פוליטית כללית, גם בנושאים פוליטיים וחברתיים קונקרטיים (עם או בלי קשר לבחירות, כמובן).
בל"ד שואפת להיות הזרם המרכזי והמוביל בציבור הערבי עם שותפים לדרך ובני ברית חזקים בציבור היהודי. זו לא רק שאיפה, אלא אג`נדה פוליטית שבל"ד עמלה להשגת יעדיה, תוך הבנה שכדי להגשים חזון צריך כוח והשפעה.
מסוף שנות התשעים, ובפרט בעקבות האינתיפאדה ואוקטובר 2000, עמדה בל"ד שוב ושוב בפני מסעות הסתה ורדיפות פוליטיות. בבחירות 1999 הציג עזמי בשארה את מועמדותו לראשות הממשלה, והציג עמדה שלא חששה להתעמת עם השמאל ולא קיבלה את הנחת היסוד של השמאל הציוני שקולות הערבים "נמצאים בידיו". רעיונותיה ופעולותיה של בל"ד, ובפרט של ח"כ עזמי בשארה, עוררו חרדה וחשפו את פרצופה האמיתי ואת גבולותיה הצרים של הדמוקרטיה הישראלית. מסע ההסתה והדה-לגיטימציה הפוליטית הגיעו לשיאם בהעמדתו של ח"כ עזמי בשארה לדין בגין ארגון ביקורי קרובים בסוריה והצהרות פוליטיות בקורדחה (סוריה) ובאום אל-פחם, בהן הדגיש את זכותו של עם כבוש להאבק נגד הכיבוש.
שיא נוסף נרשם בדצמבר 2002, עת הגיש היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפסול את בל"ד מלהשתתף בבחירות לכנסת. הבקשה, שגובתה בפרסום דו"ח סודי של השב"כ (שעקב מקרוב אחר תנועותיו והצהרתיו של ח"כ עזמי בשארה וחברים אחרים בבל"ד והפעיל לא רק סוכנים אלא גם דמיון פורה), התבססה על שתי טענות שקריות: האחת, שמדינת כל אזרחיה פירושה חיסול מדינת ישראל, והשניה, שבל"ד תומכת בפעילות צבאית נגד מדינת ישראל, כולל אמצעים המכונים טרור. בעקבות הרעש הגדול שהתעורר בעולם נגד משפטו של בשארה והניסיון לפסול את בל"ד, נאלץ העיתונאי אמנון אברמוביץ להודות שהמסע נכשל ואמר שיש לטפל בבל"ד בשיטות אחרות. הרדיפה הפוליטית לא פסקה, והיא מקבלת ביטוי בהפרחת שמועות כזב על-ידי עיתונאים מסוימים בתקשורת העברית והערבית.
קשה לדעת אם בטווח המיידי הרדיפה הפוליטית חיזקה או החלישה את המפלגה, אך היא בוודאי גיבשה וליכדה אותה. כך שבסופו של דבר, לטווח הארוך, מחזקת הרדיפה את המפלגה, והשלטון מפגין כאן לא רק רשעות אלא גם טיפשות גמורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה