יום שבת, 5 בינואר 2013

המצע של בל"ד

ברית לאומית דמוקרטית (בל"ד) היא מפלגה דמוקרטית שמייצגת את האזרחים הערבים בישראל, מפלגה לאומית ערבית פטריוטית פלסטינית. היא דמוקראטית ברעיונה,בהתנהלותה ובמטרותיה הפוליטיות והחברתיות, מחויבת לעקרונות הצדק החברתי וזכויות האדם והעמים, ופועלת בתנאי הילידים הפלסטינים בתוך ישראל, ובתנאי החברה הישראלית והאזרחות הישראלית באופן כללי, במטרה לחבר בין הזהות הלאומית ועקרונות הדמוקרטיה וצרכי בניית חברה חופשית מודרנית ומפותחת, ושואפת להשגת פתרון צודק לשאלה הפלסטינית שכולל את הזכויות ההיסטוריות של העם הפלסטיני.

בל"ד יצאה מניסיונם של פעילי התנועה הפטריוטית בקרב הציבור הערבי בארץ, על כל מרכיביה וזרמיה, כשהיא מתבססת על המורשת האנושית המתקדמת ומורשת התנועה הפטריוטית הפלסטינית, ועורכת ניתוח ביקורתי של רעיונן וניסיונן של תנועות אלו, ולומדת מהלקחים הנגזרים מהצלחותיה וכשלבנותיה בעיצוב ופיתוח תפיסתה הפוליטית.

נגזר על בל"ד, כמו על העם הפלסטיני שנשאר על אדמתו ובמולדתו אחרי הנכּבה, לפעול בצל מדינה שאינה חפצה ביצירת אומה של אזרחים, אלא שהיא מדינה האוחזתבחוזקה בזהותה היהודית, באופן שיש בו התנגשות בין השוויון המלא לבין האידיאולוגיה הרשמית שלה, כלומר הציונות. היא מדינה שפועלת בצורה ממושכת להקדשת הפרבלגיות של הרוב היהודי, ומשוכנעת כי משטר זה משקף בהכרח את הצדק על כל השתקפויותיו, וכל דרישהשל בני המיעוט הפלסטיני לשינוי המשטר נתקלת בהתנגדות של הממסד השלט, ואף בתיאוריית"הקונספירציה" נגד המדינה היהודית.

המשטר הקיים במדינה פועל, בצורה ממושכת, לעיצוב הזכרון ההיסטורי המשותף של האזרחים היהודים, ומעצים ומזכיר ודוחק לשוליים, כרצונו. בנוסף, המשטר הקיים פועל להשכחת התודעה המשותפת והזכרון ההיסטורי של בני המיעוט הפלסטיני, במטרה לשלול את המשותף ולבנות זהויות מסוכסכות תוך כדי העברתן תהליך של ליגיטימציהופוליטיזציה, בכדי שיתפסו את מקומה של הזהות הלאומית המלכדת.

בל"ד מדגישה את הצורך בשמירת הזהות הלאומית של החברה הערבית בתוך ישראל, ואת הצורך בארגונה של חברה זו במסגרות פטריוטיות ודמוקרטיות. היא מתנגדת לכל צורות הפנאטיות, הדתית והחמולתית, ופועלת בכדי לבסס תרבות פטריוטית ודמוקרטית מודרנית ונאורה. היא מעלה את שאלת שוויון האישה לגבר בכל תחומי הפעילות החברתית והפוליטית, ומדגישה את הצורך בהבטחת השתתפותה הפעילה של האישה במרחב הציבורי.

הרעיון הפוליטי של בל"ד התפתח מתוך ההגנה על הזכויות הלאומיות והאזרחיות של האזרחים הערבים. היא העלתה זכויות אלו על ידי החיבור הישיר בין התודעה הלאומית של מיעוט מדוכא ומודחק לשוליים, דבר שמשמעותו המאבק נגד תפיסת ההגמוניה והשתלטנות, לבין עקרונות אוניברסליים כלליים כמו החירות והשיוויון והצדק וכבודהאדם. אמנם זכויותיו ודרישותיו של המיעוט הערבי הפלסטיני הן בעלות ייחוד מבחינת התוכן, אבל הן מתבססות על הערכים האוניברסאליים הכלליים מבחינת העיקרון.

מעומקה של התפיסה הייחודית של האזרחות המלאה והשיוויון המלא בזכויות הפרטיות והקולקטיביות של האזרחים הערבים, בל"ד פיתחה את חזון ופרויקט "מדינת כל אזרחיה", תוך כדי פעילות מתמדת לתרגומו אל שפת התוכניות והדרישות הספיציפיות שמעלות, בכללותן, אופק דמוקרטי כולל, הן לאזרחים הערבים והן ליהודים. כך התפתח האתגר הלאומי הייחודי לידי אתגר דמוקרטי כללי וכולל שמהווה חלופה רעיונית ופוליטית לציונות, שעדיין נחשבת לאידאולוגיה הרשמית וההגמונית בישראל.

בל"ד קוראת למימוש ההחלטות הבינלאומיות  באשר לשאלה הפלסטינית, בכדי לתקן את העוול ההיסטורי שנעשה לעם הערבי הפלסטיני, ופועלת לגיוס כל הכוחות האפשריים בקרב האזרחים הערבים הפלסטינים ואת הכוחות הדמוקרטיים מול מדיניות התוקפנות הישראלית היומיומית כלפי עמנו הפלסטיני החי תחת הכיבוש.

בל"ד מבססת את הנוהל הפנימי שלה על עקרון הדמוקרטיה וחופש הביטוי במסגרת המחויבות לאחדות המפלגה ופעילותה ומוסדותיה וסניפיה. המפלגה מתבססת בפעילותה על מצעה הפוליטי ונהליה הפנימיים והחלטות ועידותיה ומוסדות הנהגתה.

בל"ד פועלת למען פיתוח שיתוף הפעולה הערבי יהודי על בסיס של שיוויון וצדק חברתי וזכות ההגדרה העצמית שהיא מאמינה בה, והיא פועלת להקמת מוסדות דו-לאומיים במטרה לארגן ולפתח שיתוף פעולה זה.

בל"ד פונה לבני עמנו, על כל מרכיביו החברתיים, גברים כנשים, להצטרף לשורותיו, בכדי לתרום לבנייתה ופיתוחה והשגת מטרותיה.


 הפלסטינים בישראל

הפלסטינים בתוך ישראל הם הילידים שהפכו למיעוט במולדתם, הם חלק מהעם הערבי הפלסטיני ומהאומה הערבית מבחינת שייכותם הפטריוטית והלאומית והתרבותית.

זה תקופה ארוכה נמנעת ישראל מלהכיר בזהותם הלאומית הערבית פלסטינית של האזרחים הערבים. היא התיחסה אליהם כעדות דתיות ומיעוטיות מצד אחד, וכנתינים מצדשני, ולא כאזרחים שווי זכויות. הכוונה היא שישראל לא התכחשה לזהותם הפטריוטית של הערבים בישראל בכדי להכיר בהם כאזרחים שווים משתלבים, אלא התכחשה לשני הדברים יחד.

בשנים האחרונות, לאור התנהגות המדינה כלפי האזרחים הערבים וההצעות לגרשם ממולדתם שמועלות בגרסאות שונות (למשל: חילופי שטחים עם הרשות הפלסטינית),הזלזול וההתעלמות מרציחתם והריגתם של ערבים, והמדיניות החותרת להבטחת רוב יהודי מוחלט על חשבון זכויות האזרחים הערבים נראה בבירור כי מדינת ישראל הצהירה רשמית כי אינה רואה בהם אזרחים שווי זכויות עם האזרח היהודי במקרה הטוב, ובמקרה הרע רואה בהםאויבים.

בשנים האחרונות התווסף למדיניות הממשלה מימד נוסף שמשקף את התמורות שחלו בתרבות הפוליטית השלטת בקרב הרוב היהודי, וגם את התעצבותה של אידאולוגיה כמעט הגמונית במדינה וקונסנסוס בקרב האליטות הפוליטיות ומקבלי ההחלטות בכל הקשור להתנהגות כלפי האזרחים הערבים בתוך ישראל מצד אחד, ופתרון השאלה הפלסטינית מצד שני.

באשר להתנהגות המדינה והרוב היהודי כלפי המיעוט הפלסטיני:
•    קיימת גישה ברורה של עיצוב מחדש של ההתנהגות כלפי האזרחים הערבים, וקביעת כללי משחק חדשים לגבולות המשחק הדמוקרטי, והמותר והאסור בביטוי הפוליטי.
•    קביעת תקרה לאופין ומהותן של דרישות הערבים על ידי שימוש בכלים משפטיים.
בין הכלים הנהוגים על ידי המדינה אנו מוצאים:
•    ניסוח המדיניות כלפי הערבים על ידי הגופים הבטחוניים ובראשם "המועצה לביטחון לאומי" ושרותי הבטחון.
•    החיאה מחדש של מה שנקרא "ועדת השרים לענייני המיעוט הערבי" בראשות ראשהממשלה.
•     חזרה לא מוצהרת ליישום כללי "המשטר הצבאי", באופן זה או אחר, כלפי המיעוטהפלסטיני כפי שהיה נהוג בשנים הראשונות של קום המדינה.
•    הפיכת הדמוגרפיה למניע המוצהר של המדיניות כלפי הערבים בהיותם נתינים ובעיהדמוגרפית ולא אזרחים בעלי זכויות מלאות.
•    אנו מוצאים תרגום של מדיניות זו בשטח, במספר גדול של שינויים בחוק, בהם חוק יסוד הכנסת 7(א), "חוק האזרחות והכניסה לישראל", ואיסור איחוד משפחות פלסטיניות,הבטחת שלילת זכות השיבה, איסור הכניסה למה שנקרא "מדינת אוייב", חוק גירוש הפולשים לאדמות המדינה, ייהוד הגליל והנגב.
מכאן קובע המצע:

1- בל"ד דורשת להכיר בערבים בישראל כמיעוט לאומי, כעם בעל זכויות לאומיות קולקטיביות ושיוויון מלא כפי שקובע החוק הבינלאומי והחלטות והכרזות האו"ם הרלוונטיות, ובפרט ההכרזה בדבר זכויות המיעוטים שניתנה ב- 1992. בל"ד פועלת למען חקיקת חוק יסוד כדי להבטיח את יישום הזכויות הקולקטיביות של המיעוט הפלסטיני בישראל, לפי העקרונות הבאים:
•    הזכויות וחרויות היסוד של בני המיעוט הערבי מתבססות על ההכרה בערך האדם וקדושתחייו וכבודו והיותו בן חורין; יש לכבדן על פי הערכים והעקרונות האנושיים האוניברסאליים, תוך הדגשה כי האזרחים הערבים הם ילידים במולדתם.
•    האזרחים הערבים זכאים לשוויון אזרחי מלא לרבות שוויון הזדמנויות, ואיסור כל אפליה נגד כל אדם בהיותו ערבי.
•    אי החשבת כל חקיקה או תוכנית ממשלתית או פרטית שמקדמת את מצבם של בני המיעוטהערבי כתוצאה מקיפוח בעבר או בהווה, לאפליה לטובתם נגד אחרים.
•    האזרחים הערבים זכאים לייצוג הולם בכל המוסדות הממלכתיים והציבוריים.
•    הלאום הערבי זכאי לטיפוח ופיתוח תרבותו באופן חופשי ללא התערבות מצד מוסדותהמדינה.
•    המיעוט הערבי זכאי להקמת מוסדות ייצוגיים וצבוריים משלו כמו כל עם. על המדינה להכיר במוסדות הייצוגיים של האזרחים הערבים.
•    השפה הערבית היא השפה הלאומית של האזרחים הערבים, יש לחזק את מעמדה כשפה רשמית ולפרסם את כל המודעות הרשמיות והצבוריות גם בשפה הערבית.
•    המיעוט הערבי זכאי להשתתף באופן פעיל בתהליכי קבלת ההחלטות הנוגעים לו, המדינהלא תקבל החלטות בעלות משמעות מרחיקת לכת באשר לחיי האזרחים הערבים לאי השתתפותם הפעילה של הערבים כלאום ושל נציגיהם. המיעוט הערבי זכאי לדחות כל החלטה שתינתן ללא השתתפותו הפעילה, או נגד האנטרסים והזכויות הלגיטימיים שלו.
•    מדינת ישראל תכיר בקשר המיוחד בין האזרחים הערבים עם העם הפלסטיני ובהיותם חלק בלתי נפרד ממנו, וגם בזכותם לעמוד בקשר עמו ועם שאר העמים הערביים. המדינה אינה זכאית לקבוע למיעוט הערבי מי היא מדינת אויב ומי היא מדינה ידידותית על פי שיקוליה שלה.
על כן, בל"ד דורשת לחוקק חוקים ולעשות מהלכים ולקבוע מדיניות שתבטיח את מימוש הזכויות הלאומיות של המיעוט הערבי פלסטיני בתוך ישראל.

2-  הבטחת זכותם של הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל לניהול ענייניהם התרבותיים והחינוכיים בעצמם, כחלק מזכויותיהם הלאומיות כעם יליד במולדתו.  על בסיס זכות זו בל"ד תפעל למען:
•    חקיקת חוק בעניין הניהול העצמי התרבותי, שכולל ענייני החינוך והתרבות והתקשורת.
•    הקמת אוניברסיטה ערבית. הקמתה כאוניברסיטה ציבורת אם הממשלה תסרב להקמתה תוך כדי עמדה נחושה שתמומן על ידי המועצה להשכלה גבוהה.
•    סיפוק שידור טלווזיוני ורדיופוני שאיננו בערבית בלבד, אלא בהנהלה ערבית, תוך גישה שמתישבת עם האנטרסים והייחוד של המיעוט הערבי בארץ.
•    פיתוח החיים התרבותיים במסגרת הניהול העצמי, על ידי הקמת תיאטרונים, מרכזי תרבות מתאימים, מרכזי נוער ועוד.
•    סיום הפטרוניות הממשלתית הציונית על החינוך הערבי, ושינוי תוכניות הלימוד בכדישיביעו את ייחודו של המיעוט הערבי הלאומי והתרבותי.
•    עדוד היוזמות שמטרתן פיתוח והפצת התרבות הערבית ועיצוב הזהות הלאומית וסיפוק הסיוע הרשמי לפעילויות התרבותיות תוך כדי שמירה על עצמאותן.
•    יישום השוויון המלא בתחום החינוך ובתי הספר והמכללות ופיתוח וחידוש מערכת החינוך מבחינת רמת צוותי הלימוד, המכשור, המעבדות, הספריות ועוד.
•    פיתוח וחידוש תוכניות הלימוד כך שתותאמנה לצרכי שווקי העבודה מבחינת ההון האנושי.
•    סיפוק הזדמנויות שוות לתלמיד הערבי כדי שיצטרף לאוניברסיטאות ומוסדות ההשכלההגבוהה.
•    על פי היגיון זה בל"ד מתנגדת לתוכנית דוברת לרפורמה במערכת החינוך בארץ.          

3- בל"ד פועלת למען ארגון ומודרניזציה של החברה הערבית ושואפת לעיצובה כעם מאוחד וסולידארי, וזה על ידי בניית המפלגה הפוליטית, ותמיכה ועידוד של בניית המוסדות והמסגרות הפטריוטים בכל הרמות, הארצית והמקומית והמקצועית והסקטוריאלית, ועל ידי המרצת הפעילות שמטרתה השגת הזכויות וההתפתחות ועיצוב הזהות ובניית הסובייקט הקולקטיבי והאינדיבדואלי, ועל ידי עידוד השתתפות האישה במרחב הציבורי ותרומתה לבניין החברתי. המפלגה קוראת לבנות את מוסדות ההנהגה על בסיס דמוקרטי, מודרני ופטריוטי. בל"ד תומכת בהקמת מוסדות וולונטאריים במכלול תחומי החיים החברתיים, הכלכליים, הדתיים, המקצועיים, והבריאותיים, כתוצאה של חשיבות הדבר מבחינת פיתוח החברה ויצירת מסגרות חדשות ומודרניות לארגונה. המוסדות הוולונטאריים מהוויםאחת מצורות ההגנה על המיעוט הפלסטיני לצד המוסדות המפלגתיים הערביים,  כיוון שיש להם חשיבות בפיתוח ההון החברתי הערבי, מבלי שהם יהוו, בהכרח, מוסדות מתחרים עם המפלגות, כי ההנחה היא שהם ישלימו את עבודת המפלגות הערביות ויתרמו לפיתוח העבודה הקולקטיבית, מבלי שהדבר יסתור את חלקם של האזרחים הערבים בתקציבים בשוויון מלא עם שאר האזרחים.

בהקשר של מאבקה למען מיסוד החברה הערבית והשמירה על זהותה הלאומית ופיתוחה, בל"ד עומדת על:
•    הצורך בשקיפות ובמנהל התקין בכל המוסדות ובכל הרמות, ובפרט במוסדות הוולונטאריים והרשויות המקומיות.
•    התנגדות לכפיית השרות הצבאי על הערבים הדרוזים, ולתופעת ההתנדבות לשרות הצבאי.
•    התנגדות לנסינות כפיית השרות האזרחי על האזרחים הערבים ודחיית המלצות "ועדתעברי".
•    מאבק נגד הפנאטיות העדתית והחמולתית והדגשת הגורם המאחד הלאומי והזהותהפטריוטית.
•    מחויבות לשאלת אסירי ה-48.
•    ההתנגדות לכל צורות האלימות ודחייתן.
אי אפשר להתעלם מהתרחבות תופעת האלימות הבין אישית המכוונת כלפי פנים בחברה הערבית. תופעה זו הפכה למציקה ומדאיגה, וזה בנוסף לדחייה ותיעוב. מלבד המצב של המאבק המאורגן להגנת החירות או ההגנה העצמית או הגנת המולדת, האלימות הפיזית הבהמית היא ניטרול של המוסר והשכל ונטרול של החברה כקשר ומהמאפיינים שמיחדים את האדם בהם הוא גאה.

חשיבות ההתנגדות למגיפה זו והדיפתה מקבלות משנה תוקף כשהחברה הערבית הופכת לחברה של גטאות עוני אלים במדינה שאינה רואה במאבק בפשיעה ובאלימות הביןאישית אחת ממשימותיה, וההיסטוריה שלה עם חברה זו, בכלל, אינה מקנה לה לגיטימציה לעשות זאת. לכן, במבט היסטורי, אין מפלט לחברה זו זולת עצמה. על הנהגתה והאליטות והמוסדות שלה לחפש דרכים שיחזקו את מוסדותיה וישכנעו את החברה להתלכד סביב אמנהשיקבלו דרכה את ההכרח של הקמת מוסדות פטריוטים בעלי סמכות יראת כבוד ואף יכולת ביצוע, כשהעניין קשור לאלימות הבין אישית.

בל"ד אינה רואה כי מחובתה, או מחובתה של הפוליטיקה הערבית הפנימית, להתחנף לציבור. בנוסף, חובתן של ההנהגות המקומיות לתת בתחרותן דוגמה שונה לחברהבאשר להכרעת השאלות על ידי הדיאלוג ובהסתמכות באופן דמוקרטי על דעת הרוב. מכאן, גם, נובעת חשיבות השייכות הפטריוטית ומוסריותה.

השייכות הפטריוטית והלאומית מפצה כסמכות מוסרית על הקטיגוריות המקומיות ההרוסות, ומקשרת את בני העם האחד זה עם זה, מעבר לקהילות המקומיות וגבולות הכפר והיישוב, אל עיר מדומיינת שהיא הקשר הלאומי ומוסדותיו. זה מקנה לפרט משמעות שחוצה את ההוכחה העצמית בתוך רחובות עמוסים של כפר. אך הדבר מצריך, מצד אחד, מוסדות פטריוטים ציבוריים בעלי שורשים בסיסיים, שנבנים תוך אנטראקציה בין הבסיס לבין הפסגהשמתחברים ע"י זהות פטריוטית אחת ופרוגרמה פטריוטית של מאבק וצמיחה. מצד שני, פתרון הבעיות הכלכליות מהן סובלת החברה שלנו.


המצב הכלכלי של האזרחים הערבים

בשנות התשעים חלו תמורות רדיקליות במבנה הכלכלי הישראלי כמו גם ברעיון והאדיאולוגיה הכלכליים, ומשם במדיניות הכלכלית של המדינה. באותה תקופה הגיע לסופוגל ההגירה הקולקטיבית מברית המועצות, והסתיימה גם קליטתם של מהגרים אלה. תהליך זה הביא לכניסתם של מאות אלפי עובדים לשוק העבודה, דבר שגרם בין השאר לעיצוב מחדש של כלכלת המדינה. החרם הערבי הרשמי התמוטט, דבר שאיפשר להון הזר להשקיע בישראל באופןחופשי וגלוי, במימדים ללא תקדים, במיוחד בתחומי הכלכלה המודרנית והטכנולוגיה המפותחת.

 באותן שנים השתלבה הכלכלה הישראלית בכלכלה העולמית, והיו לדבר השלכות ברמות שונות: ביטול המחסומים והמכשולים הכלכליים, ביטול ההגבלות והשלטת מדיניות הפתיחות הכלכלית, ותחילתו של תהליך אימוץ כלכלת השוק החופשי, ואימוץ כללי המשחק הנכפים על ידי תהליך הגלובליזציה. החלק של התעשיות המפותחות הגדיל את היצוא הישראלי כמו גם את ההשקעות הזרות, מול ההצטמצמות של התעשיות המסורתיות.

במקביל, באותן שנים התחילו להיראות הסימנים של ייבוא העובדים הזרים בכדי שיחליפו את העובדים הפלסטינים, בצעד שביטא את הענישה הקולקטיבית שהטילה ישראלעל הפלסטינים בשטחים הכבושים. העובדים הזרים התחילו להחליף את העובדים המקומיים בהדרגתיות, בתעשיה ובתחומי העבודה המסורתיים, בעבודות הידניות ובעבודות "הצוורון הכחול" והעבודות הפיסיות, דבר שהביא לצמצום הוצאות ההעסקה בתחומים אלה.

הקשיים הכלכליים והתעסוקתיים, בישראל בכלל ובקרב הערבים בפרט, אינם תופעה כלכלית גרידא, כי הם משקפים את התנהגות המדינה כלפי הערבים, ואופן חלוקתמרכזי הכח והמשרות במדינה, והתנאים שנקבעו עם הקמת המדינה בכדי לשמר את נחיתות הערבים.

בצל כל התמורות האלו ואחרי צמצום קצבאות הילדים והנסיון לפגוע בהישגים סוציאליים כמו דמי האבטלה וצמצומם והעלאת השתתפות החולים בהוצאות הטיפול והתרופות, ובנוסף לתוצאות המדיניות הכלכלית שפוגעת בשכבות העניות, התברר "פתאום" לרבים מבין האזרחים הערבים כי הם עניים.

היה מן האפשר שהצפייה והמעקב אחרי תמורות אלו, יהוו תזכורת לאזרחים הערבים ולכוחות הפוליטיים שייצגו אותם כי הם אינם חושבים ברצינות על המבנה הכלכלי שלהם. הרי הם היו מקסימום, ובמצבים הטובים ביותר, משולבים במאבקים המקצועיים הישראליים. איננו מתנגדים לכך אבל השתלבות זו היא ככל הנראה לא מספיקה אלא שהיאמסיטה את תשומת הלב אם תסתכם ההתעניינות בה הרחק מהייחוד הערבי. מכאן, אף אחד לא שם לב לדבר החשוב ביותר בהתפתחות זו; למשל: הכלכלה הישראלית פנתה כשבאמתחתה נימוק בטחוני אל הזול ביותר, כלומר ייבוא כח עבודה, לפני שחל שינוי בסוג ההתמחויות בכח העבודה הערבי, ולפני שתשתנה כפי שהשתנה כח העבודה היהודי בהדרגה עם השינוי במבנה הכלכלי. התוצאה הייתה אבטלה ערבית במימדים חסרי תקדים שהחברה לא הכירה בעבר. הדבר הוסווה לתקופה מסויימת בשל התרחבות המעמד הבינוני והעלייה בצמיחה בעקבות תקופת אוסלו והשוויון בקצבאות הילדים עד לקיצוץ האחרון בתקופת נתניהו. אחד הגורמים שהביאו להעמקת האבטלה בזמנו היה העברת חלק מהתעשיות שהעסיקו נשים ערביות, כמו הטכסטיל, לחו"ל בחיפוש אחרי כח עבודה זול ושווקים רחבים יותר.

מאז הנכּבה, הכפר הערבי איבד את כלכלתו החקלאית מבלי שיפתח כלכלה אחרת. והוא, בנוסף לכך, לא איבד אותה לטובת עיר ערבית פתוחה להגירה כפרית אליה.הכפר הערבי לא היה עד להגירה אמיתית אל העיר בעקבות חורבן החקלאות כתוצאה של ההפקעות ושינוי מבנה הכלכלה והתחרות עם החקלאות היהודית ועוד. אלא שהכפר נשאר במקומו ללא חקלאות וללא כלכלה כשהוא גדל ומתנפח והופך לעיירה, ואז לעיר על פי הקרטריון של משרד הפנים הישראלי, שמשכנת פועלים ופקידים בכלכלת העיר היהודית. אך הכלכלה המקומית היחידה לא הייתה אלא מקצועות חופשיים ושירותים שניתנים לאותם עובדיםיוצרים בכלכלה היהודית, או סקטורים כמו קבלנות בניין ומסחר סיטונאי בשולי הכלכלה הישראלית, או שירותים שניתנים במקום המגורים ובפרט הרשויות המקומיות שהפכו לאחד המעסיקים הגדולים ביותר בכפרים הערבים, דבר שמהווה בפני עצמו עיוות מובנה בכלכלה ובפוליטיקה גם יחד. תנאים אלה שכוללים את תלות החברה הערבית בהכנסה שמקורה במדינה (הסיוע המתמעט והשירותים הציבוריים המקומיים) או הכלכלה היהודית, אינם מבססים כלכלה ערבית חדשה, וגם אין ביכולתן לעשות זאת, כך שכלכלה זו תישאר חלק שולי בכלכלה היהודית ותלויה בה במידה רבה.

הנסיון לבסס כלכלה עצמאית מהכלכלה הישראלית לא יועיל. הרי עצם החשיבה על כך מהווה עצמאות מהמציאות וההיגיון, בנוסף לשוק, המטבע, המחירים, הבנקים ועוד.האזרחות הכלכלית קיימת, אך מדרגה שלישית או רביעית, והיא קיימת אף אם יהיה ויתור על האזרחות המדינית שגם היא לא שווה. לכן, המאבק לשיפור מצב הכפר הערבי ותיקון כלכלתו, ולו במעט, יתרחש במסגרת הקיימת, ובתוך המבנה הכלכלי הקיים, ועל ידי האתגור שלה באותו זמן, דרך דרישת הזכויות ובניית קורות של כלכלה ערבית עצמית, ולו באופן יחסי.

אם תהיה השלמה כי ההתפתחות תחול במסגרת הישראלית הקיימת בלבד ללא התערבות ותכנון ערביים, התוצאות יהיו חמורות, והן היו כך ער הרגע הזה. אמנם רמתהחיים עשויה לעלות ולרדת מעת לעת בהשפעת אחוזי הצמיחה והמיתון ועוד, אך התהליך העיקרי העקבי והנחוש יישאר דחיקת הכלכלה הערבית בפנים, בשולי המרכז, וכתופעה נלוית בלבד להתפתחות ולמשברים במרכזי הכלכלה הישראלית יהודית.

לכן, על אף היותם של הערבים בישראל חלק מהכלכלה הישראלית המגמה אינה יכולה להסתכם  בשרירותיות והשארת הכלכלה להתפתח בצורה ספונטאניות לפי צרכי השוק. כי ההתפתחות הספונטאנית היא התפתחות כפופה ומושפעת שמתעצבת לפי צרכי המרכז היהודי וכלליו וחוקיו, ולא לפי צרכי החברה הערבית. בסופו של דבר השוק הוא יהודי.

מכאן, יש צורך בהקמת גוף תכנוני ערבי שיפעל בהתאם לסוג הדרישות מהמדינה, וסוג היוזמות הדרושות מהחברה. האם עלינו להסתפק בהגנה על הסיוע והבטחונות או לפתח תשתית כלכלית פיזית ואנושית ודרישות להשקעה, ולהכין את החברה שלנו לדרישות כאלה? חובתו של גוף תכנוני כזה להתכונן לתוכנית המתאר ומה שהיא צריכה להכיל, וסוג התעשייה או הפרויקטים שביכולתו של כפר ערבי, או קבוצת כפרים, לקלוט. אף אם הדבר יצריך עידוד של מספר כפרים ועיירות להתקבץ בתוך התאגדות תכנונית, ובאזור תעשייה מאוחד למשל, ולבחון סוג ההתמחויות בקרב בוגריה, מרחקה מהמרכז, מימדי המס באזורהּ, ומחיר הקרקע. אפשר גם לבדוק את סוג התעשיות והחקלאות שאפשר לייצא, סוג ההתמחויות שיש לעודד את הצעירים ללמוד, ועוד, בכדי לתכנן כלכלה כלשהי, ויסודות כלכלייםהחורגים ממה שהמרכז כופה בלבד.

כדי שהמטרה תהיה ברורה, הרחק מכל אי הבנה, איננו מדברים על עמותות תכנון מקצועיות עם הנהלה ממונה וסיוע מחו"ל. מדובר על אחת מצורות הרשות המבצעתהתכנונית במסגרת סוג של אוטונומיה לאזרחים הערבים, לא פחות. במצב הזה פחות מכך לא יועיל. ובוודאי, העניין מצריך קיומן של מוסדות תכנון מוסמכים, מוסדות נבחרים בעלי לגיטימציה, שקובעים את המדיניות שיש לתכנן לפיה ומממנים אותה.

גוף מעין זה חייב לפעול במטרה:
1.    להעלאת אחוז ההשתתפות בשווקי העבודה בקרב המיעוט הערבי ובפרט הנשים הערביות.
2.    לפעול להורדת אחוזי האבטלה בכפרים ובערים הערביות.
3.    לפעול בכדי לשפר ולפתח התעשיות המסורתיות הקיימות, ופתיחת תחומי שיווק חדשים למוצרים ופיתוח הניהול וכח העבודה (ההון האנושי).
4.    לפעול בכדי להביא הון והשקעות רציניים לריכוזי האוכלוסיה הערבית.
5.    לפעול להסרת מכשולי הפיתוח המבניים הקיימים, ובראשן המדיניות הממשלתית כלפיהחברה הערבית.
6.    ביטול מס המכירה והרכישה הקשור בקרקעות וברכישתה והבנייה עליה, שהחליף את מסהרכוש שבוטל בעקבות המאמץ של בל"ד.
7.    הרחבת שטחי השיפוט בכפרים הערבים והורדת מחירי הקרקע באזורי התעשייה שלה.
8.    תמיכה בפיתוח החקלאות הערבית: פיתוח הכבישים שמובילים אל האדמות החקלאיות,גיוון ביבולים החקלאיים הערביים והכנסת טכנולוגיות מתקדמות לחקלאות הערבית, שדרוג רשת החשמל באופן שיאפשר שימוש בטכנולוגיות מפותחות באדמות החקלאיות, פיתוח ושיפור רשת המים, מתן הכשרה מקצועית לחקלאים הערבים בדפוסי החקלאות המודרנית, השקעה במבנים וחממות החקלאיים, השוואת החקלאים הערבים בהקצבת מי ההשקיה והייצור והשיווק וההדרכה החקלאית, הקמת פרוייקטים של פיתוח חקלאי והכשרת אדמות וסיפוק הסיוע החומרי הנדרש לפיתוח חקלאי ממושך.
9.    השקעה ופיתוח בענפי החלב, הבשר והעופות.
10.    לפעול לגיוון ביבולים החקלאיים הערביים.
11.    פיתוח אתרי התיירות ביישובים הערביים במטרה למשוך תיירות אליה, ולא שהתייריעבור ביישובים הערביים בפזיזות.
12.    פיתוח וסיוע ליוזמות הפיתוח החקלאי ביישובים הערביים והקמת אזורי תעשייה מתאימים בישובים אלה.
13.    פיתוח תשתיות בישובים הערבים בכדי לספק סביבת עבודה מתאימה לתעשיות וענפיםכלכליים מודרנים ומפותחים.
14.    פיתוח אמצעי התחבורה אל היישובים הערבים ומתוכם, וגם בתוכם.
15.    פתיחת שווקי העבודה במלואם בפני האזרחים הערבים, לרבות החברות הממשלתיותוהציבוריות וביטול כל צורות האפלייה בהזדמנויות העבודה.

על השאלה העירונית

הרשויות המקומיות הערביות לא התחילו את פעילותן בראשית שנות החמישים באופן דימוקראטי כמוסדות נבחרים במטרה לספק שירותים לאזרחים, אלא ככלי לחיזוק השליטה על הפלסטינים והעסקתם במחלוקות וסכסוכים פנימיים. חל שינוי מסויים על מצב זה מאז ועד היום בזכות המאבק הציבורי ותביעות ההנהגה הערבית המקומית והארצית. אלא שהרשויות הערביות עודן סובלות מתופעות שליליות רבות, והן סובלות ממחסור בתקציביםשעונים על צרכיהם. הן סובלות גם מהמדיניות הממשלתית והגישה הכללית לאי- פיתוח כלכלה ערבית. ממשלות ישראל לדורותיהן נוהגות לפי תפיסת הסיוע המותנה בתלות והימנעות מהגשת סיוע חיובי, כמו: הרחבת שטחי השיפוט והקמת אזורי תעשייה חיוניים ופיתוח משקים כלכליים, ושלילת המשאבים הבסיסיים לצמיחה ופיתוח. כל זה שולל מהרשויות המקומיות פיתוח מקורות של מימון עצמי ומעמיק את התלות במשאבי המדינה בכדי להגיש שירותים בסיסיים לאזרח.

בנוסף לכל זה, הרשויות המקומיות הפכו לאחד המעסיקים הגדולים ביותר בשוק העבודה המקומי, כך הפכו לעמוד תווך כלכלי בסיסי בקרב המיעוט הערבי בישראל, בזמן ששווקי העבודה המרכזיים (היהודיים) נסגרים בפניהם, ומעל למחציתם חיים מתחת לקו העוני.

אף יישוב ערבי לא נשאר ללא סכסוך מתמשך על העירייה או המועצה המקומית, ברמות שונות. ההתעסקות בנושא הרשות המקומית משתלטת על הכפרים הערביים, הם מחולקים למחנות, לרוב שני מחנות מרכזיים שלכל אחד מהם בני ברית. הרשות המקומית, שהיא הממסד היחידי שראוי להזכירו בכפר הערבי, השתלטה על רוב התעניינות התושבים ושיחותיהם ועמדותיהם בעניינים הציבוריים.

הרשות המקומית לא באה להחליף את המבנה השבטי או החמולתי הקיים, ובכך להפוך את אנשי החמולה או השבט לאזרחים בעלי רצון חופשי, בעלי חופש בחירה בבחירות.המרחב צר והאנשים מכירים זה את זה אישית והמחלוקת על הרשות המקומית אינה אידיאלוגית, אלא על מי עתיד לנהל פוטנציאל כספי: משרות, פרוייקטים, מסים ופטוריםממס.

חשוב מכל זה הוא שהמסר ההיסטורי שהביאה הקמתה של הרשות המקומית הנבחרת לא היה המודרניזציה ביחס למה שהיה, בניגוד למה שסבר חלק מאוהדי התפתחות החברה בצל השלטון הישראלי. הרשות המקומית לא הפכה למוסד שתורם למודרניזציה של החברה או הפיכתפרטיה לאזרחים בעלי רצון חופשי, היא לא נעשתה לזירה של תחרות חופשית בין עמדות ומחשבות שונות שמוצגות בפני האזרחים כדי שיכריעו באופן ניהול היישוב, גם לא שחררה את הפרט מהאדיקות החמולתית שאיפיינה את המבנה המסורתי, אלא להפך; היא הפכה את המשפחות לקבוצות אינטרס וצבעה אותה בפוליטיזציה במובן המקומי של המילה, ולפעמים אף במובן הארצי. האדיקות החמולתית התחזקה על רקע המאבק על השליטה במועצה המקומית והעירייה במקום שתיעלם, והתרוקנה מרגשות הסולידריות והאהבה והפכה לקשר של אדיקות שנשלט על ידי אינטרס יבש וקר.

ההתייחסות לאלימות ולמצב הסוציואקונומי הערבי לא תתבהר עד תום מבלי אזכור העיריות והמועצות המקומיות. במקרים רבים הן מהוות מקור בלתי נלאה של אלימות,ומקור למתח החברתי בתוך גיטאות ושכונות עוני שנקראים כפרים וערים. אם ברצוננו לנסח זאת בלשון חיובית יותר היינו אומרים שהן הנושא שמעסיק את האנשים, ראש דאגותיהם, חלום הפוליטיקה הפנימית ויעדה הסופי.

ברוב המקרים הרשויות המקומיות הערביות חיות בין פטיש ההפלייה הגזענית השלטונית ומדיניות השליטה והצרת המרחב, לבין הסדן של המחסור בגבייה וריבוי הדרישות,הנהלות שמשקיעות מאמץ עצום ובלתי פוסק להשגת הזכויות ממשרד הפנים ושאר המשרדים.

מכאן:
•    בל"ד רואה כי על המפלגה לא להתעלות מעל ענייני האנשים ואסונותיהם היומיומיים, יש תועלת בקיומן של רשימות מפלגתיות בלתי חמולתיות לחברות ברשויות המקומיות. הריהמצביעים במקרה זה הם גרעין לאלטרנטיבה והתנהגות חברתית שונה. אין חלופה לגרעין זהכשהתנועה הפוליטית מקנה משענת חברתית עצמאית במידה מסויימת מהחמולות והשבטים,שמאפשרת לצאת ממנה אל פעילותה הפוליטית הארצית. אסור שהמפלגה הפוליטית תיעדר מן הזירה המקומית.
•    חיוני לפעול בכדי להשיג את התקציבים החיוניים לפיתוח היישובים הערבים, ולאלהסתפק בתקציבים לכסות את הפעילות הבסיסית של הרשות המקומית והשירותים הבסיסיים לאזרח.
•    התביעה מהממשלה הישראלית לפצות את הרשויות המקומיות הערביות על העוול ההיסטורי והקיפוח המתמשך.
•    סיפוק התנאים הדרושים לצמיחת ולפיתוח הרשויות הערביות.
•    הרחבת שטחי השיפוט כדי לספק פתרונות למצוקת הדיור של האזרח הערבי; הקמת אזוריתעשייה חדישים ומודרניים; הפסקת "הגירת" האנטרסים והמשקים הכלכליים הקטניםוהבינוניים אל מחוץ ליישובים הערביים.
•     חיוני לשפר את תפקודן והנהלתן של הרשויות המקומיות הערביות, ולעבוד בשקיפות ובקרה מקסימליים, הרי זוהי חובה לאומית לפני הכל (עוד לפני שיהיה תביעה ממשלתית).
•    פעילות קולקטיבית וצודקת ומודעת של הרשויות המקומיות הערביות בכדי להדוף אתהמדיניות הממשלתית, ועל פי פרויקט הצמחה קולקטיבי ברור כדי למנוע מהמוסדותהממשלתיים לבודד רשויות מקומיות קטנות ובינוניות, והנסיון לפתותן על ידי הבטחותדמיוניות ולפגוע בפעילות הקולקטיבית.
4 בל"ד רואה הכרח בקיומה של מסגרת מנהיגותית פטריוטית ארצית נבחרת לאזרחים הערבים, מכיוון שיש לכך חשיבות פטריוטית בבניית העם והחברה ויעילותגדולה יותר בפתרון הבעיות והאתגרים בהם נתקל האזרח הערבי. בל"ד פועלת למען השגת מטרה זו על ידי החלטה בועדת המעקב העליונה, ופועלת כדי שהמדינה תכיר במסגרת כזו כאחת הצורות של הזכויות הקולקטיביות של מיעוט לאומי.

אין ספק כי חלק מהמוסדות הקיימים שיחק תפקיד בביסוס גרעין של הנהגה שחוצה את המרחב הפוליטי שהמוסדות המרכזיים הישראליים מייחדים לערבים כאזרחים. אנומזכירים מתוכם בעיקר את הועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות וועדת המעקב שהוקמה אחריה שמורכבת בעיקר מחברי הכנסת הערבים ונבחרים אחרים במסגרות ישראליות והועד הארצי ונציגי המפלגות.

ועדת המעקב התפתחה בהדרגה דרך ההתנסות והטעות עד לגרסה זו. אין לוותר עליה בגרסתה זו עד שנגיע אל גרסה חדשה המייצגת יותר את חזון הערבים כעם, או כקבוצה פטריוטית בעלת זהות לאומית. זוהי המסגרת הערבית הארצית היחידה שבה מתכנסים הערבים על כל זרמיהם ומתייעצים, ואף מחיליטים לפעמים.
אך הצורך במסגרת זו בצורתה הנוכחית הוא עדיין מוראלי למרות חשיבותו, וצורך זה עודנו גובר על חשיבותו המעשית- הביצועית. למסגרת אין מנגנון פקידים, מימון או סמכות שתאכוף על האזרחים את מה שכופה כל רשות בכח החוק, והבלעדיות המוענקת לה על הכלים ליישומו.
המכשולים העומדים בפני הפיכת ועדת המעקב למסגרת הנהגה יצוגית בעלת יכולות ביצוע כלשהן הם מכשולים מבניים. הועד מורכב מנציגים ערבים במסגרות ישראליות,והיא נתונה לבלמים ואיזונים כמו העיריות, ואישים שנבחרו לרוב על בסיס מסורתי מקומי שאינם נושאים באחריות ואין להם מחויבות כלפי הערבים בארץ זו ככלל, אלא כלפי הכפר, ולרוב כלפי המוסדות המסורתיים בכפר. דאגותיהם מקומיות, ולרוב דאגות אלו מצטלבות כשמדובר במדיניות ההפליה הלאומית. אך האוריינטציה שלה נשארת מקומית. אלה הן גבולותיה ואלה הן יכולותיה.
מנקודת מבט זו, מצבן של המפלגות (הראויות לכינוי זה) שונה. אנו בוודאי מדברים על המפלגות הראויות לכינוי זה, כלומר שיש להן תוכניות מעבר להגעתו של איש מסויים לפרלמנט, ובסיסים מפלגתיים מעבר לפמליה ומלווים. הן מופיעות כגופים ארציים בעלי אופי פטריוטי לרוב, ויש להן תוכניות פוליטיות וחברתיות שהן מגישות לציבור, ורעיונות שחברי המפלגה מחזיקים בהם. אך הן מופיעות בועדת המעקב בייצוג שווה. וכוחה נמדד לפי יצוגה הפרלמנטרי, או יצוגה במוסדות ישראליים אחרים כמו ההסתדרות.
יש שני סוגים של יצוג במוסד זה, מקומי וארצי, מפלגתי ולא מפלגתי. אין אפשרות מעשית לקבלת החלטה מחייבת בהצבעת הרוב, אם מי מהצדדים אינו חפץ בביצוע החלטה זו, לכן לרוב מחכים עד ההגעה אל קונסנסוס, בנוסף להיעדר מנגנוני ביצוע.
הנסיונות להוביל רפורמה במבנה ועדת המעקב לא חרגו עד עכשיו מהרחבת מוסדותיה וחלוקתן מחדש במקביל, מבלי שתהיה למוסד אחד סמכות על משנהו, ומבלי שמוסד אחד יבחר מוסד אחר ויהיה כפוף לו, כי ההגיון ששולט במינוי חברי כל מוסד הוא הגיון שמקורו מחוץ לועדת המעקב.

המדובר הוא בנבחרים של גופים אחרים שונים מועדת המעקב שמתכנסים בתארים אלה כמועצה כללית למשל, ואחרים מתכנסים כמזכירות מבלי שמוסד אחד יבחר במוסד האחר.
למעשה זוהי ועדת תיאום של הנהגות נבחרות ולא הנהגה נבחרת בעצמה.
נסיונות הרפורמה גם לא חרגו עד עכשיו מ"לכידת" מספר גבוה ככל האפשר של נציגי מפלגה זו או אחרת. לכן אף אחד מהנסיונות הללו לא הצליח ולא זכה להסכמה סביבו.כל עוד ועדת המעקב היא ועדת תיאום, יהיה המבנה שלה אשר יהיה, הדבר החשוב הוא שנציג של כל מפלגה יופיע וכולם יתכנסו עם מזכירות הועד הארצי של ראשי הרשויות והנה יש לך ועדת מעקב. זוהי ועדת תיאום בין הנהגות נבחרות במטרה לעקוב אחרי ענייני הציבור הערבי. היא עצמה אינה מליאת ועדה נבחרת.
נסיונות המימון לא חרגו עד עכשיו מגבולות המנטליות השוררת בעמותות; דבר שמגמד ומצמצם את כוחה ועוצמתה של הנהגה אשר מיצגת עם. העמותה היא מסגרת לפעילות ציבורית במקרה הטוב. הנהגת העם ומוסדותיה הארגוניים אינם יכולים להתארגן כעמותה. הנהגת העם היא הנהגה שמממן אותה העם, בעיקר, טרם יוחל החיפוש אחרי מקורות אחרים. אין דרך אחרת זולת גביית דמי השתתפות. דמי השתתפות אלה בלתי ניתנים לגבייה כל עוד העם אינו בוחר את ההנהגה. וכל עוד אין אמצעי אכיפה לגבות מסים הרעיון היחידי שעולה בראש הוא הששתפות עצמית של האזרח כשהוא משתתף בבחירות לועדת המעקב כל ארבע שנים למשל. ואולי יהיו דמי השתתפות אחרים אשר נובעם מהאמונה שביכולתם לבצע מספר פרוייקטים חברתיים, כמו מאבק נגד האלימות או מינוי מומחים לבחון תוכניות לימוד אלטרנטיביות ועוד.
חלק מועדות המעקב המשניות הפכו, כתוצאה מרישומן כעמותות, לעמותות של ממש. אינן שונות מהעמותות האחרות, לא בדפוס עבודתן ולא בדמוקרטיה הפנימית שלהן. ייתכן אפילו שמפלגה אחת תשתלט עליהן לפי הרכב המועצה שלהן. תומכי כל המפלגות יכולים להקים עמותות מקבילות לועדות המעקב המשניות אם ירצו בכך, אך תחושת האחריות בלבד היא שמונעת זאת, ותחושה זו אינה קיימת אצל כולם. הרי אחדים מהמרים על תחושת האחריות אצל אחרים.
אין זה נכון לוותר על הקיים ולהישאר ללא מוסדות ארציים. אך גם אין זה ראוי שהמצב ימשיך להיות כמות שהוא. הרי שאי אפשר לעמוד מול חלק גדול מסוגיות עמנו היומיומיות ולטפל בהן ללא מוסדות נבחרים וממומנים על ידי הציבור, ואשר להם הכח לביצוע לגיטימי עממי כדי לממש ולאכוף את החלטותיהם, מדי פעם. זה לא יתממש ללא הנהגהפטריוטית נבחרת ישירות על ידי ציבור שמצטרף ומשלם דמי הצטרפות בבחירות ארציות יחסיות בהן המפלגות מתחרות. התחרות בין מפלגות תחת תקרה פטריוטית כשלעצמה שמה קץ לחדירת המפלגות הציוניות. חזון בל"ד זה אינו סותר את ייצוג הערבים בפרלמנט הישראלי, גם לא זכויותיהם כלפי השלטון המרכזי וחובתו של השלטון כלפיהם. כאן איננו תובעים יותר מאשר אזור קויבק, למשל, בקנדה, אלא פחות מזה בהרבה. אנו תובעים גם מהערביםעצמם שיתנהגו כעם. תהליך בניית עם הוא תהליך בניית המוסדות. לא ייתכן שעניין השייכות הלאומית יישאר עניין מנטאלי קשור באטרקטיביות העולם הערבי ודחיית ישראל;הוא חייב להתבסס על מוסדות שיהיו לו למאגד.
האם מה שאנו מציגים הוא התנתקות ע"י פרלמנט מטעם האזרחים הערבים? לא; מה שאנו מציעים הוא פחות בהרבה ממה שזוכים לו מיעוטים לאומיים אחרים, שהעם בוחר את מוסדותיו הפטריוטיים במקביל לבחירת אותם האזרחים במוסדות המדינה המרכזיים שם שולחים נציגיהם להעלאת ענייניהם, ייצוגם בתהליך חקיקת החוקים, קביעת התקציב, העלאת עמדתם כלפי ניהול המדינה בכלל, ייצוג האנטרסים שלהם והבעת עמדותיהם הפוליטיות. בהמשך לזה תוצג התביעה מהמדינה להכיר בסמכויות גוף הנהגה זה בעניינים ובסוגיות שיסוכמו עם מוסדות המדינה המרכזיים.
יש בוודאי אפשרות לחבר את שני הדפוסים, כלומר שראשי העיריות וחברי הכנסת הנבחרים יהיו מיוצגים באותה מסגרת לצד נציגים שייבחרו ישירות על ידי המפלגות המתמודדות על יצוגן במסגרת זו. הן יכולות להיות אותן מפלגות שמתמודדות לכנסת, ואחרות שיתווספו לפי סדר פנימי מוסכם שיסדר גם את אחוז החסימה לצורך הייצוג בגוף זה.
בנוסף, אפשר לדבר על שתי מועצות מקבילות, אחת נבחרת באופן מקומי ותכלול את ראשי העיריות ותייצג את האנטרסים של העיריות ועניניה המשותפים כלפי משרדהפנים, ותייצג חתך חברתי חשוב מאוד בועדת המעקב, שתפעל במקביל למועצה פוליטית שתיבחר ישירות על ידי הציבור תוך התמודדות בין המפלגות. מוסדות כאלה יהיו ראויים לכינוי "הנהגה נבחרת של מיעוט לאומי".
אין ספק כי גישה זו היא צנועה, ריאלית ובת ביצוע. אין משמעותה התנתקות אלא הכרה בהיותם של הערבים קבוצה פטריוטית לצד היותם אזרחים. אין הצדקה להפיכת גישה למפחידה כאילו שהיא יוצרת גוף ארדנטי. אין סתירה בין היותו של גוף זה הנהגה פטריוטית נבחרת של מיעוט לאומי לבין הפעולה למען הרחבת יצוג הערבים בהיותםאזרחים דורשי שוויון ברשות המחוקקת במדינה והרחבת אחוז ההשתתפות בבחירות לכנסת כך שישתווה לאחוז ההשתתפות היהודית. אפילו אין מניעה מלדרוש מהמדינה להכיר בו ובהחלטותיו במסגרת משימות וסמכויות מוגדרות. אך אנו סבורים כי הקמתו צריכה להקדים את ההכרה בו. כפי שועדת המעקב בהרכבה הנוכחי נכפתה כמסגרת ייצוגית שנחשבת, כך אפשר לכפות מסגרת זו לפני ההכרה הרשמית בה.


5 בל"ד פועלת למען השוויון המלא בכל התחומים, ולחלוקה צודקת והוגנת של המשאבים הציבוריים והטבעיים וביטול כל צורות ההפליה והקיפוח נגד האזרחים הערבים:
•    הבטחת השוויון המלא וביטול כל צורות ההפליה נגד האזרחים הערבים, ועיגון זה בחוק על ידי חקיקת חוק יסוד "שוויון בין אנשים".
•    הנהגת מדיניות ההעדפה החיובית בפיתוח ובהזדמנויות העבודה והלימוד וההשתתפותבמוסדות הציבור; הקצאת התקציבים הדרושים כדי להגיע לשוויון בכל התחומים, לרבותהרשויות המקומיות, התעשיה, החקלאות, הדיור, הספורט, התרבות, הסביבה והתשתיות.
•    שינוי חוק "עיירות הפיתוח" כך שיתבסס על שיקולים סוציו-אקונומיים ולא על שיקולים אידאולוגיים כפי שנהוג כיום. אי לכך, הרוב המכריע אם לא כל הכפרים והערים הערביים יוגדרו כאזורי פיתוח "א".
•    ביטול כל החוקים וההליכים המפלים נגד האזרחים הערבים והמוסדות הערביים, ובמיוחד סעיפי ההפליה בחוק האזרחות והכניסה לישראל, שינוי סעיף 14 בחוק מס הכנסהשמקנה הנחות מס לישובים יהודיים בלבד, חוק "מורשת גנדי" הגזעני והתנגדות ליישמובבתי הספר הערביים; ביטול חוק גירוש הפולשים, האפליה הגזענית בתשלום קצבאות ילדים, ביטול החוקים הקשורים לחופש הביטוי והפעילות הפוליטית וההליכים והחוקים הקשורים לקרקעות ובתים והסיוע הכספי לפרטים ומוסדות.
•    הדיפת תוכניות "ייהוד הגליל", ותוכניות ההתישבות הפרטית בנגב, "דרך היין";התנגדות לתוכנית "המועצה לביטחון לאומי" לגירוש האזרחים הערבים בנגב מבתיהםואדמתיהם.
6- בל"ד נאבקת נגד הפקעת הקרקעות ותובעת להפסיקהּ ולהחזרת אדמות שהופקעו לבעליהן.
•    החזרת האדמות שהופקעו לבעליהן, ובראשן אלו המוגדרות שטחים צבאיים, והאדמות שלאנעשה בהן שימוש ליעדים שבגינן הופקעו.
•    הקצאת שטחים ממה שנקרא "אדמות מדינה" לצרכי הפיתוח, המגורים והחקלאות.
•    הקמת ערים וכפרים ערביים חדשים כמומנטום לפיתוח ולא במטרה לגרש אנשים מאדמותיהם אל יישובים אלה.
•    ההכרה בכפרים הלא מוכרים, ויישום הפרוייקטים הדרושים על מנת לפתח את השירותים בהם.
•    סיפוק כל השירותים לתושבי הכפרים הלא מוכרים: חשמל, מים, ביוב, כבישים, בתי ספר ושירותים חברתיים.
•    הפסקת הריסת הבתים הערביים הלא מורשים ומתן אישורים להם.
•    החזרת העקורים ליישוביהם.
•    הרחבת תוכניות המתאר ואזורי השיפוט.
•    שיתוף נציגי המיעוט הערבי בישראל במוסדות התכנון והבנייה והתאמת התכנון לאינטרסים והצרכים של האזרחים הערבים ועם צרכי פיתוח החברה הערבית.
•    החזרת אדמות ונדל"ן השייכים לוואקף המוסלמי והנוצרי לבעליהם.
•    מתן פתרונת למצוקת הדיור בריכוזי האוכלוסיה הערבית בערים המעורבות.
אזרחות, חירויות דמוקרטיות ומדינת האזרחים

הדרישה לעבור מאזרחות פורמאלית אל אזרחות מלאה ושווה וכיבוד זכוית האדם מתיישבת עם תוכנית העברת החברה  "מחברה גזענית עם פרבלגיות של קבוצה, אופרבלגיה טבעית לקבוצת אזרחים שמשקפת לדעתם את הצדק הטבעי, אל חברת אזרחים, לצד פרויקט ההליכה הדמוקרטית אל עבר מדינת כל אזרחיה, הערבים והיהודים, שכוללת שתי חברות,  היהודית הישראלית והערבית פלסטינית. מושג הדמוקרטיה של מדינת האזרחים מבטיחאת הזכויות הפרטיות והקולקטיביות בהתבסס על עקרונות החירות, השיוויון והצדק.

1.    בל"ד נאבקת למען השינוי הדמוקרטי עד ההגעה למדינה דמוקרטית של כל אזרחיה,ערבים, יהודים ואחרים; המדינה תכיר במיעוט הערבי כמיעוט לאומי ובזכויות הפרטיותוהקולקטיביות של המשתייכים אליו, ומבטיחה את זכויות האדם והאזרחות האינדבדואליתוהקולקטיבית על בסיס השיוויון המלא, ללא אפליה הנובעת מהשייכות הלאמית או מהבדלי דת ומין, לרבות השיוויון בפני החוק והמשפט ושיוויון ההזדנויות בעבודה ובחינוך, בתקציבים ובשירותים, בחלוקה הצודקת של משאבים, בהגנה על חיי האדם, כבודו וקניינו.
2.    בל"ד נאבקת להשגת זכויות חוקתיות, זכויות פוליטיות וחברתית וכלכליות שוות לאזרחים הערבים.
3.    בל"ד דורשת חקיקת חוקה מחייבת למדינה שמתבססת על עקרון האזרחות ולא על השייכות הדתית בהקשר של היחסים בינה לבין האזרחים ושייכותם אליה. בראש החוקה יוצב עקרון השיוויון בין האזרחים ובין הקבוצות הלאמיות, ותתבסס על זכויות האדם האינדבדואלית והקולקטיביות והפרדת דת ממדינה, ואיסור כל צורות האפליה על בסיס גזע, לאום, דת, מין, אמונה ושייכות פוליטית, ומספקת את הבסיס המשפטי לשיוויון ושותפות פוליטית במדינת כל האזרחים.
4.    בל"ד פועלת למען שינוי תוכניות לימוד מקצוע האזרחות בבתי הספר היהודיים והכנת תוכניות לימוד שאינן מציירות את הערבי כאוייב ונחות מהאזרחים היהודים, ושלא מתעלמות מההיסטוריה של הפלסטינים בארץ זו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה